הוא היה בחור מוזר למראה. היו לו עיניים קרות, נועצות, כחולות
בהירות ונוצצות כל כך, שהן היו חייבות להיות מזכוכית. שערותיו
היו דקות וצפופות, בגוון בולט כל כך, שחור כמו משחת נעליים
שחורה, שכמעט נראה כחול. עצמות הלחיים שלו היו גבוהות, אפו
נשרי וחד ושפתיו הדוקות וחיוורות.
היה  לו גוף ממוצע. אפילו עם כל המוזרויות האלה, משהו בו נראה
אלגנטי, רציני, אולי קצת מלנכולי. מוטב היה, לעומת זאת, אם לא
היה מדבר אליי, כי הקול שבקע מפיו בפעם האחרונה שראיתיו היה כל
כך צרוד ומתאנח, צפצפני ומגוחך, שכל קשר בינו לבין אלגנטיות
נעלם באחת אל מול עיני הנדהמות. אני כמעט מעדיפה להתפתות
ולחשוב שאולי באמת היה צרוד, או שאולי ניסה ללחוש מסיבה זו או
אחרת, או שאולי, במקרה, הוא בדיוק החלים מדלקת גרון קשה שתקפה
אותו במפתיע בסוף הקיץ, אולי אפילו ניתוח שקדים.
ניתן לטעון באותה קלות שהוא בא מהחלל החיצון, ומצד שני- הכל
יכול להיות נכון לגביי האיש הזה.
הוא היה צעיר, מבוגר, יפה, מכוער, מוכר וזר בעת ובעונה אחת,
ונראה מפחיד ומרגיע, רוצח פסיכופת ומאהב - הכל בהינד עפעף
יחיד. הוא היה הכל,  ובטח זו הסיבה שהחלטתי שאני בטח הוזה אותו
ושאיש לא יכול לראותו מלבדי.

ראיתי אותו לראשונה ביום ההולדת שלי, בחנות לכלי בית וגינה.
באתי עם אמא שלי להחליף וילון שלא התאים לי, והיא עמדה בדלפק
שירות הלקוחות ושלחה אותי להסתובב בינתיים במחלקת הטקסטיל
ולחפש משהו יותר טוב. שם ראיתי אותו, בחולצה כחולה מכופתרת
ותיק גב אדום, משוטט בין סדינים וציפות עטופים בפלסטיק אטום,
שטיחים, מפות ווילונות. הוא שוטט והסתכל כאילו ללא מטרה, עיניו
מנוכרות, שקועות מעט בפניו - לא יכולתי להחליט אם הן מתחננות
בפני הציבור שיניחו לו או שייפנו אליו כבר ויגאלו אותו
מבדידותו. הסתכלתי עליו לסירוגין, כאילו הוא לא באמת מושך את
תשומת ליבי, מניחה למבטינו להצטלב לזמן קצרצר, מספיק כדי שיבהה
בי חזרה ויקלוט שגם אני בוהה.
נטשתי את מחלקת הטקסטיל והסתכלתי על כלי האוכל. הוא הלך
בעקבותיי, ממרחק ביטחון.
כשהצלחתי לאבד אותו, בכוונה או בטעות, התחלתי מיד לחפש אותו
שוב.
הוא הסתכל על ארונות אמבטיה, ונעץ בי את מבטו דרך המראה. עכשיו
אני הייתי זו העוקבת אחריו, אך הוא הצליח לחמוק ממני, איכשהו.

ממש לפני שעמדתי לצאת הצלחתי ללכוד שוב את מבטו בין מדפי
האביזרים לרכב, ולחמוק החוצה כשהיתרון בידי, מלאה בסקרנות
ותחושת השלמה של חידה בלתי פתירה.

לא שבתי לחשוב עליו ולא ציפיתי לראותו שוב, עד לאותו יום, שבוע
בדיוק אחר כך, בעצם, כשירדתי במדרגות הסינימטק לכיוון הקופה,
והאיש שעמד ליד הכניסה לאולם, במכנסיים שחורים וחולצה שחורה
פגע בי במבטו הקרחוני, בתוספת זיק הכרה קטן ומהוסס.
המשכתי בדרכי בנימוס אל הקופות, אבל כשחזרתי הוא עדיין היה שם,
מוכן ומזומן להמשיך את קרב המבטים שלנו. לאחר זמן מה שמתי לב
שהוא נעלם, כאילו להקניט אותי. הוא נכנס לסרט שגם אני הלכתי
לראות.
רק פעם אחת נעצתי בו מבט בתוך האולם. הוא ישב לבדו.
במבט לאחור אני שואלת את עצמי איך הוא נראה שם, יושב בחושך. אף
פעם לא ראיתי את פניו משנות את הבעתן, האם צחק יחד עם כל
הקהל?
הסרט נגמר. לא יכולתי לשאת את העצבנות שחשתי גם ככה, והבחור
הזה רק הגדיש את הסאה.
התחלתי ללכת עם אחותי לכיוון המכונית, והוא היה שם, בערך 100
מטרים מאחורינו.
בשלב זה ביקשתי מאחותי שתאמר לי שגם היא רואה אותו, ושהוא לא
איזו הזיה מטורפת שלא הייתה ולא נבראה. היא הקשיבה בעניין
לתקציר מלחמת המבטים שלנו, והמשכתי לצעד בקצב מזורז, מקווה
להיפטר ממנו וחוששת מכך.
לעזאזל.
המכוניות שלנו חנו זו מול זו.
זה היה צירוף מקרים כל כך ביזארי, ובטח זה מה שדחף אותי לעשות
משהו כל כך דבילי וילדותי, שנאתי את עצמי על זה עוד לפני
שסיימתי את התנועה הזאת שהרסה הכל.
נופפתי לו לשלום.

התקפלתי  מהר אל המושב הקידמי והאצתי באחותי שתתניע את הרכב
ותחלץ אותי מהבוץ הזה, אבל היה מאוחר מידי.
נסענו בהילוך אחורי כשהיא אמרה לי לסגור את הדלת, משום שהוא
מתקרב.
חרדה השתלטה עליי מכף רגל ועד ראש. ראיתי  את ידי רוח הרפאים
הלבנות שלו נשלחות אל צווארי וחונקות אותי למוות, פניו
קפואות.
שלחתי יד אל מנעול הדלת, אבל פתחתי את החלון. ידעתי שהוא ראה
שעשיתי זאת. לא הייתי מהירה מספיק.
הקול שלו רק חיזק את בי את הפחד.
אני לא רוצה לדבר על זה.

סטינו קצת מהמסלול המתוכנן בדרך חזרה הביתה, כי אחותי חששה
שהוא יעקוב אחרינו במכונית שלו, פולקסווגן בורה לבנה. לא הייתי
מתפלאת אם הוא היה עושה זאת.
לא יכולתי להפסיק למלמל בהיסטריה.
"jesus , מה הוא רוצה ממני! למה אני נתקלת בכל הפסיכים כל
הזמן? אני שונאת אותו! Jesus!  הוא לא מאחורינו, נכון? לעזאזל!
אני כזו טיפשה!"
אחותי עצרה ליד גן ציבורי גדול ושומם, ואני יצאתי מהרכב לעשן.

כעסתי על עצמי שאמרתי, כעסתי על עצמי שלא אמרתי, כעסתי על עצמי
שדיברתי בכלל, כעסתי על עצמי שהתחלתי להתבונן בו מההתחלה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי למערבולת כזאת של היסטריה
ושנאה עצמית אחרי שמישהו הזמין אותי לצאת איתו, אבל הפעם זה
היה נורא במיוחד. הרגשתי שהפרתי איזון עדין ונדיר כל כך, שלא
יכולתי שלא להתייסר בגללו. ובאמת התייסרתי - כל אותו הלילה,
מלבד פרק קצר ובודד של שינה מבורכת, ורוב היום שלמחרת.

רצפי התמונות לא הפסיקו להטריד אותי, כרסיסי זכוכית מיטלטלים
בתוך ראשי, אך הכאב שחשתי הלך ונעשה מתון יותר ככל שהתקרב
הלילה ועייפותי גברה. עמדתי ללכת לישון כשישבתי מול המחשב
ופתאום- בום.
זה לא היה זיקוק וגם לא ירייה, לא רעם על קולי של מטוס וגם לא
רעם של סערה, אבל לא שונה מאוד מאף אחד מאלה, פשוט רם ומבעית
פי כמה.
אבי תחב את ראשו מבעד לדלת האמבטיה ושאל אם נפל משהו. עניתי
שזה היה מבחוץ, ושזה רע. מאוד רע. הוא התבונן בי בדאגה כאילו
חשב שאקח את המילים בחזרה אם ימשיך להתבונן.
שניות כה מעטות חלפו וכבר סירנה ראשונה פיתלה את אוויר הלילה,
האמבולנס הראשון שדהר על האספלט, צופר בכל הכוח, ואחריו עוד
אחד ועוד אחד ועוד אחד.
אינטרנט, רדיו,  טלוויזיה, כולם מזרימים מידע, בהתחלה באיטיות,
פירורי שמועות מעורפלות, ואחר כך באינטנסיביות וחטטנות
עיתונאית- כתבנו מהשטח מראיין את מפקד המחוז של המשטרה, את ראש
צוותי מד"א שהגיעו למקום ושניים או שלושה עדי ראייה היסטריים.
כל הצלמים מתחרים ביניהם על התמונות המזעזעות באמת, שיצונזרו
פה בארץ וימכרו לסי.אן.אן או  לכל המרבה במחיר.
"...קפה הילל ברחוב עמק רפאים, במושבה הגרמנית בירושלים...---
עשרות פצועים וביניהם גם הרוגים---.... המטען הכיל חלקי מתכת,
אומים, ברגים ומסמרים---"
לעזאזל.

הפלאפון שלי משגר הודעות טקסט בשמי הארץ - איפה כולם? מי יושב
בבית ומי היה שם, כל כך קרוב, שתי דקות נסיעה מהבית שלי? למה
אף אחד לא עונה לי? כולם ישנים או שהשרתים פשוט קרסו מעומס
המידע שנשלח הלוך ושוב באוויר?
אני עורכת רשימות מהירות - מי בטח בבית, ומי די-בטוח שבבית, מי
יושב לבטח בבסיס צבאי ובכלל לא נמצא בעיר? הייתי מתקשרת, אבל
מאוחר כל כך...
ופתאום אני נזכרת בו.
כמה קל לדמיין אותו יושב שם, בודד בשולחן לארבעה, פניו מאובנים
וז'קט תלוי אל המשענת של כיסאו, צופה ממקום מושבו על העוברים
והשבים, נרעדים באוויר הסתווי.
האם היה שם? נפצע? נהרג? איך אוכל לדעת כשאין לי מושג אפילו
איך קוראים לו?
כמה קל להתחרט שלא נעניתי להזמנתו, במבט לאחור, ולדעת, עכשיו,
שאחפש אותו, בכל מקום ובפניו של כל זר ברחוב, עד שאמצא אותו,
שאתקל בו שוב ואשיב את הסדר על כנו.