זאת הפעם הראשונה שאני אכתוב על רבין.
פעם ראשונה שאני גם אכתוב בלי לתכנן- בלי המחברת והעט אלא-
ככה- על המחשב- כמו שזה.
אני פשוט ישבתי וקראתי משהו שקשור לרבין וזה עשה לי משהו....
את הרצון הזה שנקרא.... רגע.... וואי רגע איך קוראים לזה?
אה כן- מוזה.
אני הייתי רק ילדה קטנה אז- בת 9 וחצי, לא מבינה מהחיים שלה-
פיצייית!!
אחותי הייתה אז בת 16- בגילי כיום והיא כרגיל לבני נוער
אידיאליסטיים (מה שדיי עבר אלינו בגלל הויכוחים הרבים על
פוליטיקה בימי שישי בערב) הייתה בתנועת נוער- נוער מר"צ.
אני- כיאה לילדה קטנה חסרת אישיות מגובשת, נורא התעניינתי במה
שהיא עושה ובאיך אני יכולה לחקות אותה ולהתקרב אליה.
אז התחלתי להתעניין בשלום, ברבין, פוליטיקה וכל מיני- לא בצורה
היסטרית, אבל מאוד אהבתי את רבין בגלל שהוא עשה שלום. רבין עשה
שלום! רבין חתם על הסכם שלום שאומר שאין יותר מלחמה בין ישראל
לירדן!!!! התרגשות גדולה לילדה בת 9 וחצי שכבר יודעת ושונאת את
המושג מלחמה.
ביום ראשון, ה- 5 בנובמבר, אח מעיר את אחותו הקטנה בת ה- 9
וחצי, בעוד שיערה הג'ינג'י פרוע לגמרי ועיניה מלאות לכלוכים של
בוקר, הוא מבשר לה כי ראש הממשלה- זה שאהבה כי הפסיק את
המלחמה, יצחק רבין, מת. נהרג. נרצח. אין יותר ראש ממשלה שעשה
שלום.
הילדה הקטנה בעוד שיערה פרוע ניסתה שלא לצחוק לו בפרצוף ואמרה
לו שכדאי שיפסיק כבר למתוח אותה כי זה מתחיל לעלות לה על
העצבים. הוא חזר על המשפט, והיא- כבר רגילה שהוא נוהג לצחוק
עליה שהיא פתי, סימנה לו בידה ביטול למה שאמר, ירדה ממיטתה,
ושמה פעמיה לעבר המטבח, שם אימה הכינה לה ארוחת בוקר מזינה.
הגיעה למטבח שם אימה בדמעות מספרת לה שראש הממשלה נרצח והילדה
יושבת. יושבת, מאמינה, מתחילה לבכות, בקושי יודעת מה ולמה.

היום הילדה הזאת כבר גדולה ומבינה. היום הילדה הזאת כבר לא
בוכה כי הדמעות נגמרו. אבל כשאני כמעט בוכה, זה רק כי אני
שומעת סיפורים דומים לשלי שמסופרים על ידי נערה בחולצה לבנה
שיושבת על הבמה ומסתכלת לי ישר בעיניים, או כשאני שומעת חניכה,
שעומדת מולי, עם החולצה הכחולה עליה, השרוך האדום, והציור
שציירה ליום ההוא, אומרת לי שהציור שלה מכוער והיא רוצה חדש
והיא גם בכלל לא יודעת מה לצייר כי היא הייתה אז בגן ולא יודעת
בכלל מי זה רבין.
כן- זה עצוב.
ונכון.
אנחנו- דור הנרות- לא נהיה פה עוד הרבה זמן. ילידי 90' והבאים
אחריהם, ייעשו טקסים כי צריך- לא כי אכפת. וזה עצוב. ונכון.
ובזה אני אסיים את המונלוג.
בלי לתכנן- סיום.