אומרים שהחיים משתנים. אז אומרים... ככה בכל אופן חשבתי תמיד.
אנשים אוהבים להקצין סיטואציות, הייתי בטוח בעצמי, לי זה לא
יקרה אני מישהו אחר, התמודדתי עם המון מקרים ומצבים בחיי, אז
מה זה בשבילי?
ואז הגיע היום, או יותר נכון הלילה, היפה הודיעה בבוקר שהיא
יוצאת עם חברות לבית קפה בלילה. לא עברה דקה, וכבר הודעתי
לשלושת חבריי, שאוהבים להתייסר איתי בזמן צפייה במשחק כדורגל
של קבוצתנו האהובה, שהיום באים לראות אצלי את המשחק של בית"ר.
"אין בעיה" אמר הבכיר שבינהם, "בירות ופיצוחים אני מביא" זה
היה ההסכם הלא כתוב שלנו.
"אני אביא מגש פיצה" אמר השני במסגרת אותו הסכם לא כתוב, ורק
השלישי היה יורד שלוש קומות ועושה טובה שמביא את עצמו לראות את
קבוצתנו בעוד משחק מאכזב.
"יופי" אמרתי לכולם, "ניפגש אצלי בשעה עשר" וניתקתי את השיחה
עם כולם.
וכך לאחר עוד יום סתמי במשרד, שכלל המון מיילים, אינטרנט, וקצת
עבודה, הגעתי הביתה.
נשיקה ליפה, שואל לשלומה, וכבר באמצע תשובתה אני שומע צעדים
קלילים ומהירים לכיווני, ואז מגיעה הצעקה: "א-ב-א". אני מתכופף
להרים את המלאך, הוא עוד מעט בן שנתיים, כבר מבין ויודע הכל,
כמעט הכל.
הוא הסיבה שאמרו לי שהחיים משתנים, ופשוט לא ידעתי עד כמה זה
נכון, ועד כמה שזה אמיתי.
בעודי מחבק ומנשק את המלאך, אני אומר לו:"נכון שהיום תהיה ילד
טוב?" ובתוך תוכי מקוה שתשובתו תהיה חיובית.המלאך מסתכל לי
בעיניים ממרחק אפסי ובליווי חיוך ממזרי במבט של 'היום הוא צריך
אותי, בואו נראה מה אפשר להוציא ממנו'.
"אני מתארגנת" אומרת היפה ומגבת לראשה, ונכנסת למקלחת לשעה של
אושר, שרק נשים מבינות מהו. בעודי משחק עם המלאך בחיות, חרבות,
ופטישים, אני כבר מתכנן מהלכים, כמעט צבאיים, כיצד להגיע למצב
האופטימלי ששלושת חבריי דופקים בדלת ואני פותח את הדלת לבדי עם
חיוך של אושר: "ניצחתי" הוא נרדם.
היפה מוכנה, ארגונים אחרונים, ואז זה מגיע: "אל תשכח להאכיל
אותו, לקלח אותו, להכין לו בקבוק לפני השינה, לתת לו נשיקת
לילה טוב גם בשמי, לכסות אותו, לספר לו סיפור לפני השינה,
לכבות את הדיסק בחדר אחרי שירדם, לכבות את האור, וכמובן להציץ
עליו כל רבע שעה".
"אין בעיה" השבתי, "תהני, תבלי, והסירי כל דאגה מליבך" וחיוך
כובש על פרצופי.
זהו! היא הלכה! יוצאים לקרב! אעשה הכל כדי לעמוד בלוח הזמנים
שהצבתי לעצמי, וכבר צלחת עם פיצה מתעופפת לעבר המיקרוגל, אני
מארגן את השולחן הקטן מול הטלוויזיה, ומושיב את המלאך על הכסא
הקטן מול ערץ לולי. בעוד המלאך אוכל וצופה בטלוויזיה, אני מצפה
למס' דקות של שקט לסידורים קטנים בבית וכבר זה מתחיל: "א-ב-א"
אני שומע צעקה מכיוון הסלון, "פים-פם" אומר המלאך, שרוצה לראות
את טוביה צפיר בדמות הענק העונה לשם פים-פם, אני לא מפספס רגע
וכבר מחליף את התקליטור ב-DVD ע"פ רצונו.
אני חוזר לעיסוקיי, ולאחר חמש דקות זה שוב מגיע: "א-ב-א, פה"
ומצביע לכיוון כסא נוסף אשר נמצא ליד הכסא שלו, בלית ברירה אני
מתיישב לידו ומסתכל עליו אוכל וצופה ב"פים-פם", לפחות היה
מסתכל עלי הייתי יודע שאני עושה זאת למען גידולו של המלאך, אך
לא כך הדבר.
הדקות חולפות, אני מוצא את עצמי יושב על כסא ילדים, מביט
במלאך, כשהוא מביט בטלוויזיה, מדי פעם מכניס כפית קטנה עם
חתיכה של פיצה לפה, וכמעט לא שם לב לקיומי. החלטתי לחזור
לסידורים בבית, ואיך שאני מתרומם מכסא הגמדים שעליו אני יושב,
הוא מביט בי במבט של פליאה, הבנתי... ולפני שאמר את דברו חזרתי
לשבת כמו ילד טוב.
לאחר חצי שעה של צפייה בעל כורחי ב"פים-פם", הגיע זמו המקלחת,
השעה כבר שמונה בערב, תוך שניות אנחנו בחדר, הוא שוכב על הגב,
על המיטה, ואני מנסה בשיטות טפשיות ומשונות, להצחיק אותו
ולהסיח את דעתו מכך שאני מפשיט אותו לקראת המקלחת.
זהו, אנחנו מוכנים, נכנסנו למקלחת ותוך שלוש דקות אנחנו כבר
בחוץ, המלאך המום מהזריזות, הוא רגיל למקלחת של עשרים דקות עד
חצי שעה עם היפה, "מצטער" אני אומר בלב, "השחקנים כבר בחימום
והחבר'ה בדרך".הוא רגיל לתסרוקת מושקעת אחרי כל מקלחת, אני
החלטתי להשאיר אותו היום עם המראה הפזור...
לאחר כחצי שעה של משחקים, הגיע זמן הבקבוק, אנחנו יושבים על
הספה, אני מקריא למלאך סיפור, הוא גומע מהבקבוק, ולא מראה אף
לא סימן אחד של עייפות מתקרבת.
השעה כבר תשע ורבע, "לילה טוב" אני אומר, בתקווה שיבין את הרמז
ויפסע לעבר חדרו לתוך עומקי המיטה הרכה שמריחה כאילו היפה
בזבזה בקבוק שלם של מרכך רק על הסדין.
המלאך אכן פוסע לעבר החדר, חיוך מנצח מרוח על פני, ניצחתי, זה
עבד, ובעודי מתכנן את קבלת הפנים לחבריי, חוזר הקטנטן עם פטיש
מתנפח בידו, ומתחיל לרדוף אחרי לאורך הסלון.
"די" אני ספק צועק ספק אומר, "הולכים לישון" המלאך מזהה סימן
של רצינות בטון הדיבור ומתחיל לבכות בכי שאף פעם לא אדע האם
הוא שחקן תיאטרון מצטיין או שלקח ברצינות את דבריי.
שעת האפס בפתח, ואני צופה מלחמה נמשכת עם המלאך, איך לעזאזל
אראה את המשחק עם חבריי אם אצטרך לרדוף אחריו ולהשגיח עליו לכל
אורך המשחק.כאשר אני מזהה שסיכויי אפסו להרדימו לבד בחדר,
החלטתי שזה הזמן להיות ותרן ורק הפעם אשכב לידו במיטה הזוגית
שלי ושל היפה. "בוא" אני אומר לו, "הולכים לישון עם אבא", הוא
תופס את הכרית בחוזקה, המוצץ בפיו, ומתחיל לרוץ לעבר חדר
השינה.
בעוד אני חולץ את הקבקבים, המלאך כבר במיטה שוכב על הבטן צועק
"אבא, אבא" מסתכל עלי, ומחייך, חיוך שממיס כל לב אנושי, חיוך
שמרגיע, חיוך שיכול לגרום לכל תסכול להעלם כלא היה.
אני מכבה את האור בחדר, שוכב לידו על המיטה, מלטף אותו, ועיניי
מביטות בחלון הצרפתי שבחדר, נקודת האור היחידה נכון לרגע זה.
אחרי כעשר דקות, אני כבר מדמיין כיצד אני מעביר את המלאך
למיטתו, הכל נרגע, ואני כבר עם הראש במשחק, האם תנצח היום סוף
סוף קבוצתי האהובה?
ואז, בעודי זז תזוזה קלה, וגופי מתחיל להתרומם מהמיטה הוא מביט
עלי במן מבט של  'לאן אתה חושב שאתה הולך?', זהו פה נשברתי, מה
עושים לעזאזל? החבר'ה ממש בדרך אלי.
הדלקתי את האור בחדר, והתחלתי לדבר אליו בשפה שבטח הוא לא
מבין. והוא, יושב כמו ילד טוב על המיטה מסתכל עלי במבט משתומם
וצוחק.
"אין ברירה" דיברתי לעצמי, נעבור לנשק יום הדין.
"בוא מאור" אמרתי לו, "יש בארון ממתקים", המלאך שמע ממתקים,
זינק מהמיטה כמו לוחם בסיירת מטכ"ל שקיבל פקודה לפזצט"א וכבר
מתקדם הצעדיו הקלילים לעבר המטבח, עומד ומחכה שאגיע כדי לפתוח
את הארון העליון שמאכלס בתוכו את כל הגורמים שגורמים לרופאי
השיניים להשתייך לאלפיון העליון. המלאך עומד כשידיו מאחרי הגב,
ומבט מתחנן בעיניו לעבר הארון.
בעודי פותח את הארון, חיוך ענק של אושר ושביעות רצון על פניו,
אני מוציא שקית יומולדת ומכניס לתוכה במבה, ביסלי, שוקולד,
פופקורן עם דבש, מרשמלו, סוכריות "נחש", סוכריות טופי, ולקינוח
סוכריה על מקל. המלאך מתרגש ומחיל לרקוד משהו שנראה כמו ריקוד
הודי עממי בליווי צעקות של שבט עלום ומבודד בלב יערות הגשם
בברזיל.
"אתה רוצה את השקית?" אני שואל במבט ערמומי, שאלה שהתשובה עליה
ידועה מראש, "אז לך לישון!".
המלאך ממתין שנייה או שתיים ומתחיל לרוץ לכיוון המיטה עם מבט
מלווה לאחור לראות האם אני בעקבותיו או שחלילה וחס אברח עם
האוצר.
אני אכן בעקבותיו, ועוד לפני שהגעתי לחדר השינה שלנו, הוא כבר
על המיטה יושב ומחכה.
"מאור" אני אומר, "אני נותן לך את השקית בתנאי שאתה לא יורד
מהמיטה. ברור?" הוא מתחיל למחוא כפיים במרץ וכבר מקבל את השקית
כמו שהבטחתי.
כל כולי תפילה שהיפה לא תגיע ברגעים אלו הביתה ותראה את המלאך
לועס, בולס, ונוגס ללא רחם בכל מהכל לאחר שצחצח את שיניו היפות
והקטנות, ובנוסף, כל זאת שומו שמיים, מתרחש על המיטה ש-ל-נ-ו.
עוברות דקות ספורות, וכבר אני מוצא את המלאך רדום שוכב על
בטנו, השקית מלאה בחלקה, החלק הנוסף עמוק בתוך ביטנו של המלאך,
ועוד חלק קטן נמצא על המיטה.
אני לוקח את השקית מידיו, ממהר לנקות את המיטה, וכמובן לא
משאיר סימנים כדי שלא אסתבך עם היפה, למרות שאני יודע שליפה יש
חושים מחודדים, בכל מה שקשור למלאך יש לה חוש ריח של כלב
גישוש, זריזות של איילה, ומהירות של ברדלס.
אני תוחם את המלאך ע"י כריות ושמיכות, יוצא מהחדר ומכבה את
האור, ואז מגיעות הדפיקות בדלת, שניים מחבריי עומדים בפתח
וכאשר הדלת נפתחת הם ממהרים לתפוס מקום טוב על הספה, באמצע.
כעבור רגעים ספורים, אני נכנס לבדוק מה עם המלאך ורואה אותו
ישן שנת ישרים, שינה של תינוק.
דקות לפני תחילת המשחק זה הגיע, צלצול חזק בפעמון הדלת, השלישי
נכנס ולאחר חמש שניות זה בא: "אבאאאאאא" צועק המלאך,  "מטומטם"
אני צועק לשלישי, "כמה פעמים אמרתי לך לא לצלצל בפעמון שאתה
מגיע אלי בערב..."