ישבתי מביטה קדימה במבט ישיר, כשבזווית העין שלי אני מרגישה את
האור המנופץ של מכונת הצילום נדלק ונכבה לפי צילום. לפני
יומיים התקלקלה מכונת הצילום במשרד השכן למשרדנו. הם מבטיחים
שיחזירו את הכסף על הצילומים שהם עושים בינתיים אצלנו אבל
פתאום רק קלטתי שאני בכלל לא עוקבת אחרי ספירת כמות הצילומים
שמבצעת המזכירה של המשרד השכן, וויתרתי אפילו לנסות להיזכר.

השעה היא בדיוק הפסקת הצהריים, ואני מייחלת לשמוע את הטלפון
מצלצל לקריאה לארוחת צהריים מאיזו חברה או ידיד קרוב, אבל
הטלפון לא מצלצל, ובין רגע אני מחליטה להישאר מקורקעת לכסא
למשך שעה שלמה. אני מתחילה לקוות, אפילו להתפלל שמשהו יקרה, כל
דבר. אני יושבת ומוצאת את עצמי בונה מצבים נוראיים כמו התקף לב
פתאומי למזכירה לידי או שיגיע כל אסון. בעיקר אני נשענת אל עבר
הרעיון של פגיעת מטוס הישר לתוך הבניין, והכי עצוב זה שבאמת
הרגשתי את זה לאפשרי. אתם מבינים, זה הייה בניין גבוה קומות עד
מאוד, והתמקם כמו מגדלי התאומים במרכז המסחרי של ניו יורק,
ובראשי התחוללו מהומות שלמות כאילו שבעולם המחתרתי של
הטרוריסטים החליטו לחסל את כל ניו יורק ע"י הטסת מטוסי נוסעים
רגילים לתוך גורדי השחקים. בכל מקרה, הרגשתי שרק תאונה תציל
אותי או לפחות תעשה כל דבר להפיג את המצב הנוראי ששררתי בו
ברגע ההוא.

עברה כבר כמעט שעה והמזכירה התחילה להתייפח ולהודות לנו שוב על
העזרה במצב הפתאומי שנוצר. היא הכירה כל כך הרבה תודה על כמה
צילומים שכבר הרגשתי כאילו היא מצלמת עניינים כל כך סודיים,
ובטח היא זוממת איזו זממה מתחת לכל הכרת התודה הנדיבה הזו. לא
הצלחתי לבטוח באנשים, במיוחד לא בכאלו שהיו כל כך בלתי מוכרים.
כמו חייזרים שנחתו לפני רגע על כדה"א התייחסתי לזרים ובעיקר
בגלל זה לא הצלחתי למצוא מישהו להתאהב בו, כי תמיד הרגשתי שהוא
לא מפה, הוא לא שייך ובטח מאחורי כל המילים שלו יש אלפי שקרים.
אבל באמת קיוויתי להתאהב, כמו בסרטים הצרפתיים, כשאני אשב
באיזה בית קפה קטן בצהרי קיץ החמים, עם סיגריה בפה וספר ביד,
ופתאום איזה מישהו במקרה יפיל על ידי את ספל הקפה שלו. אבל עוד
אף פעם לא יצאתי מרוצה ממצבים שהפילו עליי קפה, כי לרוב זה לא
היה מדי בחור שנון ושרירי אלא איזו שמנה שלא הצליחו לדחוס את
גופה בין הכיסאות וכשהיא החלה לאבד שיווי משקל, ולבסוף אני
סבלתי את התוצאות.

השעה עברה והבוס שלי נכנס לחדר על הדקה של סיום הפסקת הצהריים,
ועוד פתח את הדלת כאילו היה בטוח שלא אמצא שם ויוכל לקטר לי
במשך שבוע שלא אאחר יותר לעבודה ועבודה זו אחריות, כיוון שהוא
עצמו היה עקשן למדי בנושא הזה. אבל ישבתי שם והבטתי בו
כשמאחוריו בחור עומד, לא שרירי ובטח לא נראה לי שנון ועיניו
הביעו עייפות ורעב. כשהתחלתי לשמוע את הבטן שלי מקרקרת מעל
הקולות המדברים שלנו וקצת התחרטתי שלא נשנשתי אפילו לא קצת
מהסופגניות שהגיעו הבוקר למשרד, מאיזו חברה שהביעה הכרת תודה
על תביעה שייצגנו איזו בת-של-מנהל-מחוזי בהאשמה באונס. שמתם
לב? אנשים נוטים לעשות את זה הרבה, להגיד תודה, אבל תודה תמיד
הרגיש אצלי כמו עסק לא גמור, והעדפתי לא לשמוע את זה כל עוד זה
לא היה סופי. כי לפעמים התודה היא אמיתית, כמו נגיד הסופגניות,
שהרי החברה ההיא לא הייתה חייבת לנו דבר, כי לא כל המשרד עזר
בתביעה, וכמובן לעורכי דין שכן היו עסוקים בזה שילמו, והתודה
הזו הייתה כנה וסופית. אבל התודה המציקה של המזכירה מהמשרד
השכן, שהרי שמעתי בתודה שלה לא נימה של "תודה, לא נעשה זאת
שוב, מצטערים על ההטרדה", אלא נימה של "תודה, אנחנו ניכנס
כשנצטרך עוד", והתחנפות שכמעט גרמה לפה שלי לפלוט לה שתוריד את
הלשון שלה מהתחת שלנו וזה בסדר לבינתיים.

הבוס שלי חזר למשרד שלו והבחור חיכה שתי דקות עד שנכנס, ואז
אחרי שתי דקות ראיתי את הדלת נפתחת באיטיות מצמררת, אבל בכל
מקרה עדינה ונעימה כמו מישהו שמתחשב בעניינים הפרטיים שלך עד
כדי שלא רוצה להראות יותר מדי נוכחות, ובכך לעצבן אותך כבר על
הרגע הראשון שיראה את פנייך. הוא נכנס וכבר רציתי לחייך, אבל
זה היה נחשב בטח לא מנומס והתאפקתי לכמה שניות.

אחרי שבועיים מצאתי את עצמי בין הסדינים שלו, מקשיבה לסיפורים
שלו בחושך של החורף, מתחת לשמיכה עם פנס ביד אחת מאירה את
פנינו שנוכל להביט אחד על השניה למרות הקצר בחשמל שכבר נמשך
יותר משעה ואפשר להכריז על זה כהפסקת חשמל הכי ארוכה ששהיתי בה
בכל חיי. הוא סיפר לי על מקומות שהיה בהם, על חופים זהובים שחם
בהם אפילו בקיץ, ועל מי ים צלולים שאפשר לראות דרכם דגיגים
קטנים שוחים בלהקות ואת החול הזהוב ששכב בקרקעית הים. הרגשתי
איך אני רואה בו את כל מה שאני תמיד רציתי להיות, האתגר,
האדרנלין, החופשיות והאהבה הטהורה שנוטפת ממנו ולא התפלאתי על
הסיפורים שבו סיפר איך פגש בחורות שונות ומשונות בכל ארץ
והתאהב כל פעם מחדש. לא יכולתי לתאר אותו מתאהב בי, אותו גוף
דקיק לעולם לא יהיה שלי וליבו הפועם לעולם לא יקפוץ פעימה
כשיראה אותי, אבל ידעתי שלעולם לא אשכח את הרגעים האלו, כמו
אפילו לשכב מתחת לשמיכה ולשמוע את קולו כי זה היה הוא ולא אחר.


השבועות עברו והרגשתי את עצמי למועקה עליו, כאילו שהנטל
שבאחריות שבחיי הוא מעצור להמשך החיים המזורזים שלו, וראיתי
בעיניו את הכמיהה להרפתקה. אבל ליבו ופיו לא תיקשרו, והוא לא
היה מסוגל להגיד את המילים ולהגיד, שהוא מתחיל להרגיש מבוזבז.
הרגשתי את עצמי מבזבזת אותו, כאילו כל חיוך שלו לא נועד לי,
והשבועיים שהפכו לחודשיים היו לשמחה ואושר מצידו, ולחץ מתמיד
עליי. קיוויתי שבכל רגע הוא יגיד שהוא עוזב, אבל נראה שהוא לא
מתכוון לדבר בקרוב על עזיבה. הבחור החופשי שפגשתי התחיל
להתפוגג לרקע ולהעלם כמוני אל תוך הקהל הרחב הזה שחי על פי
השעון הניו יורקי שהתבסס כולו על לחץ ועבודה. רציתי להציל
אותו, כמו שרציתי להציל את עצמי ואפילו יותר, לא יכולתי להישאר
באותו מקום יותר ובמיוחד לא כשהוא לצידי.

יומיים אחרי היינו בדרך לשדה התעופה, עם נהג מונית עירקי
וחיוכים על הפנים של שנינו. לקח לנו נצח לעבור דרך גלאי המתכות
והבדיקות המקיפות שנערכו במקום, וידעתי שכל זה בגלל ה-11
לספטמבר שארע לפני כמה שנים. ראינו איך הכל השתנה סביבנו תוך
רגע, אחרי שהעולם צפה בבניינים שהיו לחלק מהתרבות המודרנית,
קורסים ולוקחים איתם עשרות אלפי נפשות למות תחת ההריסות. פתאום
כולם היו ערניים ולא רצו למות. חבל שלא חשבו על זה קודם, חשבתי
לעצמי. אבל כולם דיברו ברוגע, והרוב פשוט התרגשו כשחיכינו
שדלתות הכניסה למסדרון הארוך שמוביל למטוס יפתחו ויאפשרו את
המעבר שלנו אל המטוס, שם נוכל להירגע קצת על הכורסאות המרופדות
ולחלום על הקוקטיילים שנשתה על חופי הפלאים שמחכים לנו מעבר
לים. בריחה מהחורף, זה היה נשמע נחמד.

נשענתי אחורנית עם המושב והרפיתי כל שריר בגוף לשינה עד
הנחיתה, והוא התיישב לידי על יד החלון, מביט על הכנף השמאלי של
המטוס, מייחל ששום דבר לא יקרה, ועברה בי צמרמורת מחרידה שכן
ידעתי מסיפורים שלו שהוא טס המון, והתפלאתי שהוא פוחד כל כך
מתאונה.

רעש וצעקות העירו אותי כמעט שעה אחרי שנרדמתי לצידו. נכנסתי
למצב של פניקה וצרחתי להבין מה קרה ושמעתי את הבחור מספר
ברמקול שהתרחשה תקלה בכנף שמאל, במנוע השלישי ואנחנו צפויים
לנחות ביעד אחר על מנת לתקן את הבעיה. המטוס שרר בשקט לכמה זמן
אחרי זה, כולם נרגעו ועדיין בכל זאת ישבו כאילו על קוצים,
מחכים לנפילה פתאומית אל האוקיינוס שהייה מתחתינו, שהרי כולם
ידעו שהיעד הכי קרוב היה הכי רחוק ומפה, הדרך היחידה להינצל
הייתה לצלול לים וכל אדם לנפשו.

המטוס נטה במהירות כלפי מטה עם החרטום והרגשנו את המטוס צובר
תאוצה בנפילה ומזוודות ותיקים נפלו מהאחסניות הקטנות שהיו מעל
ראשינו. הרגשתי חנוקה עם כל הצרחות מסביב, וצרחתי אליו שאנחנו
חייבים להינצל בכל דרך והוא לא ענה לי ורק הביט בבהלה הישר
קדימה. הבטתי שוב אל הנוסעים האחרים שצרחו בבהלה ונשמו חמצן
שהוזרם מהמחסנים הקטנים מעל ראשם. הבטתי שוב אליו, ושאלתי מה
נעשה, מה נעשה. אבל הוא לא היה שם, ורק פניה של אישה צעירה
הביטו בי והיא נטרפה אימה כשראתה אותי פונה אליה וצעקה עליי
שאפסיק לקרוא לה בשם שלו, היא לא הוא ולא הייתה מההתחלה והיא
מלמלה מעל הצעקות "אנשים מטורפים, בכל מקום אנשים מטורפים. "