הייתי אז בן 14, כמעט 15. עוד לא התאהבתי אף פעם בחיים. היו לי
הרבה חברות, אף אחת מהן לא באמת אהבתי. חלק חיבבתי, חלק בכלל
לא הרגשתי כלום כלפיהן. תמיד החברויות שלי היו נגמרות ב"אני
מצטער, זה לא יילך בינינו". אבל אז ראיתי אותה. אותה אותה.
בתוך חנות. היא הייתה לבושה בשחור, עם 2 כפתורי כסף על דש
המעיל, וריצ'רץ' קטן, בצבע אפור. זו הייתה אהבה ממבט ראשון.
היה לה גם מעיל כזה, שהיא בידיוק הורידה, גם בצבע שחור. בעצם,
יותר אפור משחור. גם על המעיל היו כפתורי כסף, 5 או 6 במספר.
לא הפסקתי להסתכל עלייה. שמעתי אותה שרה שיר של משינה, "משהו
קטן וטוב" . הצליל שלה היה נעים, מלווה בחשמל. הלכתי משם. לא
הפסקתי לחשוב עלייה, ולמחרת חזרתי לחנות. היא הייתה שם, שרה את
השיר Otherside. הפעם למוכר. ככה חלפו להם ימים. והיא שמה,
תמיד באותם בגדים. אותו ריח של מתכת נעימה. אותו צליל, אותו
גובה, אותו משקל. התלבטתי, "לגשת או לא לגשת?" שאלתי ביני לבין
עצמי. התקרבתי אליה. מקשיב לכל מה שהיא אומרת. מתקרב עוד קצת.
לאחר כמה דקות היא כבר החלה לדבר אליי. כמה נעים היה הקול שלה.
שילמתי למוכר, לקחתי את המעיל שלה, ויצאנו לבית שלי. כשהגענו,
לא יכולתי לחכות. הייתי גס רוח, ולא הצעתי לה אפילו משהו
לשתות. היא שתקה. נכנסו לחדר שלי, היא התיישבה על הברכיים שלי
והתחלנו לשיר ביחד. זה היה כל כך נפלא. כל שיר שהעלתי, היא
ידעה בעל פה. התאימה את עצמה לקצב. היה כבר לילה. התייעפנו.
שכבנו על המיטה. מה לעשות חשבתי? בחיים לא הייתי במצב כזה.
בחיים. ההרגשה כל כך טובה. נשכבתי שם עוד כמה דקות. "מה לעזאזל
לעשות?" הירהרתי ביני לבין עצמי. הסתכלתי עליה, היא עצמה את
העיינים. לא יכולתי להתאפק. נשקתי לה, והטעם שלה היה כל כך
טוב. הוא הזכיר לי שילוב של מתכת טובה, וטעם של מאכל שאתה
אוהב. שוב הסתכלתי בה, באותם בגדים שחורים, כפתורים מכסף,
ריצ'רץ'. בהכל. הסתכלתי לרגע במעיל, שהתחיל להראות יותר ויותר
כמו ריבוע, כמו רמקול, רמקול עם כפתורים. והחזרתי את המבט שלי
אליה. היא התחילה לקבל צורה מוזרה, מין תיבה עם משהו מוארך
שיוצא ממנה. הגיטרה החשמלית הראשונה שלי.