7  דקות
תמיד אמרתי שאנשי המסכות הם הכי גרועים. הם מראים קשיחות
מטורפת אבל הם אכולי סרטים. הם מדסקסים בינם לבין עצמם על כל
תגובה אפשרית על ספקולציה, ובכלל הם מדברים הרבה עם עצמם ולא
משמיעים הרבה, אבל כשזה יוצא להם זה כמו צונאמי, גל גדול של
ציניות ובזמן האחרון אני מתרגמת את זה למרירות...

אז אמרתי לו ביני לבין עצמי:
בוא נוריד את המסכות, נעשה משחק כזה 60 דק' תמימות של כנות,
נשב בבית קפה צדדי כזה עם אורות עמומים, תזמין לך איזה שוקו או
הפוך, אני אזמין את הרגיל. לא כ"כ משנה לי על מה נדבר רק בלי
סרקזם, בלי עוינות בוא ננסה, אנחנו כאלה גיבורים ביום יום עם
כל המגנים האלה, ואף אחד לא קולט כמה אנחנו רכים, כמה צמר גפן
עוטף אותנו...
השיחה תתגלגל מבחינתי על המצב המדיני ואבו מאזן, אני מבטיחה לא
יהיה לך משעמם. אולי נשתוק קצת כי קשה להתרגל לדיבור בלי
הקישוטים שלנו, אז נסתכל בעיניים, פעם אחת אמיתי. אומרים
שהעיניים הן הצוהר לנפש, סוף סוף תוכל לראות חלקים פנימיים שלא
הכרת. הזמן יעבור לו לאיטו, אתה תעביר לי את הסוכר (אתה
ג'נטלמן). אני אשחק בשיער, תחזיק לי את היד, שנינו ננצור את
הרגע, השנייה המאית של הרגע היקר הזה, הגן עדן והגיהינום הזה
גם יחד. אנחנו ערומים עכשיו אז תגיד לי הכול, אני אפגע ממך אני
מבטיחה, ובטח שאני אתרסק לחתיכות קטנות, אבל אל תדאג לי, אני
חתולת רחוב. אני נופלת על ארבע, ונשארו לי שתיים שלוש נשמות
בבוידם, אז תהיה גבר ותגיד כבר נשארו 13 דק' למשחק ...
כמובן אתה מעדיף לשתוק. אתה מתבטא יותר טוב במגע. אני מרחמת על
עצמי, מתכנסת בתוך תוכי, נזכרת בכל מה שאמא שלי אמרה על גברים
טיפוסיים, ובעיקר בכל מה שאמרת לי בלילה הקסום ההוא (מבינה
שכנראה הכול אשליה), ואם הייתי יכולה הייתי נדחקת לפינה חשוכה,
מתכרבלת בתוכי בורחת מאור השמש המסנוור הזה. נשארו עוד שבע
דק', ומבחינתי זה תמיד סימבולי ( 7 דק' בגן עדן - מכיתה ד-ו),
אז אני טורפת את הקלפים. בא לי להמם אותך, להפחיד אותך, לראות
את האישונים שלך מתרחבים. אני רוצה אותך עם כל החרא שלך. אני
מוכנה לספוג הכול, אני ילדה גדולה, אני רוצה חלק בעולם שלך.
אתה מעניין אותי, אני נמשכת אליך מעבר לכל הגיון בריא ותשתוק,
אל תענה לי, לא עכשיו. נגמרו שבע הדק', נהיה לי קר וחם. הוצאתי
הכול, הקאתי הכול. הרגשה של טירוף. התפשטתי לגמרי. אין מגנים,
אין משחקים, אין מה להוסיף מעבר. אתה יודע הכול, אין ניחושים.
קח אותי, עזוב אותי, מעולם לא הרגשתי אמביוולנטיות כזו, ומכל
הסצנה השתחררתי, כמו שחקנית אחרי בכורה. אני קמה, מודה לך על
60 הדק' האמיתיות בחיי, עולה שוב על המסכה ומשאירה לך חשבון
ארוך....