הכל קרה ערב אחד, קיבלתי חומר וחיפשתי מקום לשים בו את
הזרעונים. מצאתי חצי ביצת הפתעה של "קינדר". לפני שזרקתי אותה
לפח, זה היכה בי, הפתרון לבעיית התל אביבים: הכל אסור, אבל
עושים הכל. סקס עם קטינות, אלכוהול, פאבים בשעה נורמאלית,
חזירים, סמים ועוד... אבל, אם כל תל אביבי בכל הכנת "קססה"
ישתול את הזרעים שלו, אפילו רק את ה- 50 זרעים שלו בחוץ, עד
מהרה נהיה לעיר הראשונה שצבעה עצמה בירוק. לבשתי חולצה כחולה
וג'ינס ויצאתי לסיבוב השתילה שלי, זרעתי את הזרעים בכל מקום
שנראה לי כמו קרקע פוריה. רוח קרה במיוחד בישרה על בא עונת
הגשמים והשמש שאנחנו קוראים לה כאן: חורף.

המשכתי להלך ברחובות האפורים, ידי בכיסים. בחורות צהובות ישבו
בבתי הקפה הצפוניים, נענעו את שפתיהן ואת ציפורניהן, מקוות
שיתייבשו ויקבלו את הגוון האדום, כמו שרבות מהן ייבשו אותי
בעבר. בבית קפה פינתי חדש בשם "המערב הפרוע" חילקו כוכבים
זהובים עם הכיתוב "שריף", מתוך שעמום, נתתי להם לחבר לי אחד.
הטלפון הסלולרי צלצל בכיס שלי, אני אפילו לא הצצתי. הפסקתי
להתעניין באנשים הסלולריים. היה נדמה כי כל רחוב ששקלתי לפנות
אליו היה ללא מוצא, אז המשכתי ללכת. בפינת רחוב, מול ניידת
משטרה, בכניסה לגן ציבורי, עמד טלפון ציבורי, מואר בפנס רחוב
ציבורי. נזכרתי שחבר שלי, ירושלמי, סיפר לי פעם על שיח של גראס
שגדל כצמח מטפס על עמוד טלפון, בכניסה לגן ציבורי, מול המשטרה
בירושלים, עד שיום אחד נגזם משם באכזריות. נראה לי באותו הרגע
רק מוצדק לשתול את שלושת הזרעים האחרונים שנותרו בכיסי ליד
אותו טלפון ציבורי.
ברגע שהזרעים פגעו באדמת הבוץ, הטלפון הציבורי צלצל.

"שלום אני רוצה את כינרת" אמר קול צעיר ומתגלגל מעבר לקו, "זה
טלפון ציבורי" עניתי, "אני יודע" ענה הקול "עשה לי טובה ותקרא
לה, היא בטח בגן" היססתי לרגע ואז התקדמתי לגן, כאשר אני משאיר
את השפורפרת תלויה באוויר. בתוך הגן ישבו חבורה של צלליות, ספק
שרו, ספק לחששו דברי כשף, "כינרת?!" קראתי, "הוי, כינרת שלי"
צווח קול צעיר ומתגלגל מתוך הצלליות והן כולן חייכו בתוך
האפילה. "כן!?" ענה קול נשי רך בין המוצלים. "יש לך טלפון"
אמרתי, נבוך מהסיטואציה. "לא משנה מי זה, תגיד לו שיבוא לכאן"
ענתה כינרת ואז הוסיפה "ולא משנה מי אתה, אתה מוזמן גם".
הזמנתי את 'לא משנה מי זה'  והצטרפתי כ- 'לא משנה מי אתה'
לחבורה. עמדתי במרחק מטר וחצי מכינרת. "שלום, אני בוב" אמרתי.
"אני כינרת" אמרה כינרת- בחורה בשלהי גיל העשרים, בעלת היקף
ענק של גוף וחזה, זהובת שיער מאופרת בגוונים כהים ועמוקים,
מסביבה ישבו כ- 20 'לא משנה מי זה', המאפיין של כולם היה שהם
היו בחורים צעירים בסביבות גיל העשרים וכולם נראו מעט נשיים או
לפחות עם חיבה גברית מסוג זה או אחר, דאגתי לשמור מרחק מהחבורה
כדי שלא יטעו במקרה ויחשבו אותי לאחד מהם. אחד מהם עוד קרא
לעברי "שלום קאוובוי" והכוכב הזהוב שלי בדיוק נצנץ נצנוץ מרגיז
מה שגרם לי לפסוע כחצי צעד אחורה עם רגלי וללכת כקילומטר אחורה
בתוכי.
הדבר המדהים היה הדינמיקה במרחב, היה נדמה כי עיניהם וגופם של
ה- 'לא משנה מי זה' האלו היו צמודים לתנועותיה של כינרת, הם
היו כמהופנטים ואני יכולתי להבין בדיוק כיצד היא עושה זאת,
הבחורה הענקית הזו היתה אולי בגובה של מטר ושבעים אך נוכחותה
נראתה כמו שלושה מטרים לפחות. הם שוחחו בקולות צעירים
ומתגלגלים על תוכניות טלוויזיה, פוליטיקה, מסעדות טובות וסרטים
טובים, אביזרי מין, ארוחת חג וגורי כלבים מסוג זאב שאחד מהם
מצא וכינרת בעיקר ישבה והקשיבה.
ה- 'לא משנה מי זה' האחרון, כנראה זה שדיברתי איתו, הופיע
בכניסה לגן, כל ה- 'לא משנה מי זה' האחרים וכינרת בירכו אותו
לשלום ואז כינרת הכריזה בקול "טוב, הולכים לגן העצמאות". תוך
פחות מחמש דקות, התאגדו כל ה- 'לא משנה מי זה' לתוך רכבים
מחברות שונות, מ- 'תבל דיגיטל' לעיתון 'הארץ' ולרכב עם סטיקר
של 'שלום, חייזר'. כנרת עצרה לשאול אותי אם אני מצטרף, למרות
שהייתי מהופנט ממנה השבתי בשלילה.
המחשבה שאחד מחברי הסלולריים יראה אותי עם החבורה המוזרה הזו,
עוררה בי רגשי פחד מכיתה זין של 'להראות עם אחד מהמוזרים' או
'להסתובב עם החנונים, ההומואים' אבל מסלול ההליכה שלי השתנה
מפנייה שמאלה לתוך תל אביב, לפניה ימינה לעבר 'גן העצמאות'.

'גן העצמאות' הוא מקום מפגשם של המוזרים, המרוחקים או
המורחקים. הסתובבתי מעט בגן ולא היה קשה למצוא את מקום מפגשם
של ה- 'לא משנה מי זה', הם ישבו בצל פנס רחוב ואני דאגתי
להישאר בחשיכה, כדי שהם לא יבחינו בי במקרה. כינרת לא הייתה
שם, הם ישבו על הדשא, לחששו וצחקו. מדי פעם אחד מהם קם ועבר אל
מאחורי השיחים, מקום שנראה כאילו אין דרך אליו ואין מוצא ממנו.
אני חיפשתי מקום ממנו אוכל להציץ אל המתרחש מעבר לשיחים, אך
באמת שלא היתה דרך כניסה אל מעבר לשיחים ולעבור דרכם נראה לי
מרעיש מדי ומעורר תשומת לב. לאט לאט התדלדלה החבורה, לבסוף
נותרו שני 'לא משנה מי זה' ואני קיוותי שהם יעברו כבר הלאה
ואני אוכל להציץ במתרחש, אבל אז הופיעה חבורה נוספת. אלו לא
היו 'לא משנה מי זה' צעירים וחביבים, אלא שלישיית 'ביג בויז'
או ערסים מצועצעים לאלו שלא מבינים. נראה שהם התחבאו בצללים
וחיכו שהחבורה תצטמצם. ה- 'ביג בוי' הראשי, כנראה "ציון"
קוראים לו החבר'ה, כך התברר לי בהמשך, שם יד אחת על כל אחד
משני ה- 'לא משנה מי זה'. הם הופתעו וניבהלו, הוא אמר להם בקול
רם שה- 'ביג בויז' ישמעו: "אז מה שני בחורים כמוכם עושים במקום
כזה באמצע הלילה?". מה שעמד לבוא היה מובן מאילו, אבל אני
ציפיתי שה- 'לא משנה מי זה, ירימו צעקה ולמרות נשיותם
ועדינותם, חבורה של 20 'לא משנה מי זה' בתוספת כינרת אפשרית
שאולי נמצאת גם מאחורי השיחים, יגברו בקלות על שלישיית 'ביג
בויז', אך שני ה- 'לא משנה מי זה' חטפו על ימין ועל שמאל, מכות
נמרצות בתוספת של הערות מחנכות על איך צריכים להתנהג ואיך
צריכים לחיות ומה טבעי ומה נכון.
ידעתי שאני עומד לעשות את טעות חיי, אבל חשתי תעוזה מסויימת,
אולי בגלל שידעתי שכינרת נמצאת אי שם מאחורי השיחים. יצאתי
מתוך החשיכה. "האלו, מה אתם עושים לילדים האלה" צעקתי בקול של
עשרה אנשים. ה- 'ביג בויז' הפסיקו מפעילותם הגופנית והביטו בי,
אז הם הבחינו שהקול הוא קול אחד. הם עברו להתעמל עלי, אני
דחפתי והתגוששתי ככל שיכולתי, היה נדמה שאני הולך לקרוס גם ואז
ציון לחש בקול: "וואי, הוא שוטר. בואו נברח" והם נסו משם תוך
כדי שהכוכב שלי מנצנץ עוד נצנוץ, הפעם נצנוץ של גבורה. רצתי אל
עבר שני ה- 'לא משנה מי זה' שהיו שרועים על הדשא, שותתים דם,
הם לא הגיבו. תוך כדי שאני מחייג למגן דוד אדום, עברתי אל מעבר
השיחים לקרוא לכינרת ולחבורת ה- 'לא משנה מי זה' שיעזרו
לחבריהם.
ושם, בראש גבעה המשקיפה אל הים, מתחת לעץ שיטה ענק, היתה מסובה
כינרת ומסביבה כ- 20 'לא משנה מי זה' ישנים שינה עמוקה. אני
רצתי לקראתם במעלה הגבעה, צועק: "בואו מהר, ערסים הרביצו
לחברים שלכם..." אך ה- 'לא משנה מי זה' לא התעוררו. הגעתי עד
לכינרת והיא פשוט ישבה שם בשקט והביטה בי בעיניים חכמות ושלוות
"אני רואה שהצטרפת אלינו" אמרה. "החבר'ה שלכם שם פצועים, אולי
מתים..." אבל היא פשוט השילה חלק מחולצתה וחשפה לנגדי שד ענק,
יותר גדול מהראש שלי. רציתי להגיד עוד משהו, הטלפון הסלולרי
שלי עוד אמר בקול צעיר ומתגלגל "מגן דוד אדום שלום, במה אוכל
לעזור" לפני שנשמט מידי ונחת על האדמה היבשה והדשאית. ירדתי על
בירכיי מהופנט, פצוע ועייף ופשוט ינקתי. ינקתי מכינרת, הרגשתי
כיצד אני מצטנף ומתכרבל לתוכה והיא אמרה לי בשקט "חלק מכם
נופלים מעבר לשיחים. חלק מכם נחים אצלי. תירגע, בסוף כולכם
צומחים ומלבלבים" לא הבנתי למה היא מתכוונת, אבל פשוט סמכתי
עליה.

התעוררתי בצהריים, היו שם עוד כמה 'לא משנה מי זה' שישנו,
כינרת לא היתה שם. קמתי, מצאתי את הסלולרי שלי, אך הבטרייה
היתה מפורקת וסדוקה לכל אורכה. 'לא משנה מי זה' אחד שהתעורר
בדיוק, פנה אלי "היי, אני רוני", "אני בוב" אמרתי לו. "לאיזה
כיוון אתה הולך?" הוא שאל. "צפונה" עניתי. "אפשר להצטרף אליך?"
הוא שאל. "כן" אמרתי. שני ה- 'לא משנה מי זה' הפצועים לא היו
מעבר לשיחים.  בדרך סיפרתי לו על הרעיון שלי לגבי הזרעים של
הגראס והוא הבטיח לי שהוא יפיץ את הרעיון שלי הלאה ושהוא מחכה
בקוצר רוח לראות את העיר הזאת בירוק. נפרדנו ב- 'יהודה המכבי'
והוא קרא לעברי תוך כדי שאנחנו מתרחקים "VIVA LA REVOLUTION",
צחקנו.