התיקון בכביש והמעקף הנבנה, אילצו את אסף לעבור דרך הישוב הקטן
בדרכו ליעדו היום-יומי. פעמים רבות חלף על פני הישוב, מביט
אליו ממרומי הכביש המהיר,  מבט מגבוה. כל שידע על הישוב הצטמצם
לכך שידע, שזה ישוב דתי. מעולם לא הקדיש לכך מחשבה שניה. חלק
מהנוף, חשב בדיעבד.

עתה, נאלץ להיכנס לישוב, נוסע לאט ובזהירות בשל העבודות בכביש
בואכה הישוב, ואחר, נסיעה איטית בכבישיו הצרים עד היציאה
הימנו.
הדרך עברה בסמוך לאולפנא לבנות. ומתוך סבך הבגדים הארוכים
והעינים המתחמקות, צדה עינו, פעם אחר, עיניים כחולות, גלויות
ומחייכות.
תחילה חשב כי סתם נדמה לו, אך בשבוע השני, כבר לא היה ספק
בליבו, והוא השיב חיוך מהיר.  ואכן, לא טעה.  מיד כשחייך,
נעלמה העלמה בריצה לחצר. אסף חייך לעצמו מגחך, והמשיך בדרכו.
כך, נמשך סיפורנו מספר שבועות. תיקון הדרך התמשך כנהוג
במקומותינו  ואסף מבלי משים, ציפה כל בוקר לחיוך העיניים
היפות.

באחד הימים, בדרכו חזרה, שעה שהחל מטפס במעלה הקל לקראת החבירה
לדרך המלך, עמדו שם עיניים כחולות. רחל, כפי שלמד מאוחר יותר,
ואחותה, שרה-לאה.
רחל הביטה בו ארוכות. הנערות לא הרימו ידן לטרמפ, פשוט, עמדו
שם.
ורחל, רחל חמושה בעיניים,  מביטה בו, עד כי לא ידע את נפשו.
אסף, בהחלטה של רגע ומבלי משים, עצר, ושתי הבנות נכנסו למושב
האחורי, מצחקקות ומודות ביקשו "לעיר". כך, בפשטות.
קיץ היה והחופש בפתח.
אסף חש כיצד גופו נדרך. גבר מנוסה היה, אך מבט העינים והחיוך
לא היו ברורים לו, חשש מטעויות ונזהר בלשונו.
אסף עצר במרכז הישוב, מלמל "אין בעד מה" לתודתן, והפליג מוטרד,
מבלי הבין מדוע, לדרכו.
חלף שבוע מבלי שראה את רחל, עתה ידע את שמה, עד כי באחד הימים,
יום שלישי - זכר לבטח, ראה אותן שוב ביציאה מהישוב ובידה של
שרה-לאה תיק קש גדול למדי, מיושן למראה.
הנערות חזרו וישבו במושב האחורי, מודות לאסף ומספרות לו
בשובבות גלויה כי החליטו לעשות מעשה ולנסוע "לבלות".
אסף, חש מחויך, ניהל עימן שיחה ערה, מנצל את בקיאותו הרבה בספר
הספרים ובתלמוד, מחדד בלשונו וגורם להן לפרצי צחוק מתמשכים.
באחת התחנות בדרך, עצר. קנה שתיה קלה, חטיפים וממתקים והמשיך
בנסיעתו, שואל אגב, אם לא חם מידי ומכוון רכבו לסבך, בדרך
המתפתלת לגני חוגה ,כאילו השטן נהג ברכבו.
משעצר, לא אמרו הבנות דבר. להפתעתו, ירדו כאילו כך נדברו וזו
דרכן מימים ימימה. שרה-לאה פרשה מחצלת בצל והתישבה, בעוד רחל
נותרה על עומדה, מביטה בו ארוכות.
אסף ביקש רשותן להיכנס למים. חם מאוד היה, והן נענו
בציחקוקים.
אסף נטה לסבך, פשט את בגדיו וקפץ באחת למים, לאחת הבריכות
הרדודות, חבוקות-הסבך והנסתרות לעין.
אסף, נהנה מהמים הקרים והצלולים, דירבן את הנערות להיכנס.
והנה, רחל נענתה.
לאחר שהות קצרה בין קני הסוף, נכנסה למים בבגד ארוך מכסה
טפחיים,  והחלה שוחה סביבו, נהנית הנאה גלויה.
רחל קראה לאחותה, זו נענתה לאחר הפצרות מרובות ונכנסה כרחל
בלבוש מלא. הנערות השתובבו במים, מתיזות מים אחת על רעותה וגם
מקומו של אסף, שנהנה בעליל, לא נפקד.
לאחר שהות מה, יצאה ופרשה לה, שרה-לאה, למחצלת.
עתה נותרו במים, שהגיעו כמעט עד לצוואר, אסף ורחל. אסף הביט
ברחל. יפה היתה, עיניה כחול ים לעת שקיעה, וגם מבעד לבגד הארוך
הבחין בחיטובי גופה. הבגד היה שקוף מעט, וניכר היה כי לא לבשה
מאום תחתיו, עת קפצה בשובבות מעת לעת.
אסף התקרב לרחל, אגב התזת מים שובבה ובדיחות מפולפלות מעט,
משגיח כי האחות אינה צופיה, צלל  במים הלא עמוקים, ומבלי שיכול
היה ליתן לכך הסבר, גם בדיעבד, היו ידיו באחת, בין ירכיה.
להפתעתו, לא נסוגה רחל ולא יצאה מהמים.  אסף,שציפה לצווחות או
לפחות ליציאה בהולה מהמים, ראה רק עינים מחייכות-מביטות.
עתה גאה דמו, מוחו חיפש בקדחתנות סיבה להרחיק את האחות, ולאחר
מחשבה מהירה, שלחה בקריאות בקשה ליטול דבר מה מרכבו, המרוחק
ממקום מרבצם .
עוד בטרם נעלמה שרה-לאה מעיניו כליל, היו כבר ידיו במותניה של
רחל. שפתיו נשקו לעורפה עוד ועוד בלהט פורץ, כמו היתה לו זו
הפעם הראשונה לדעת אשה.
ידיו היו עתה מתחת לבגד הארוך, מגלות בשר חשוף, שנרתע תחילה
למגעו. אסף לא היסס יותר, ידיו היו בערוותה פורצות את שפתי
מעיין אהבתה, חש את השער הרטוב והרך  בפתח ירכייה. באצבעותיו
חתר והפליג בבשרה, נלהב, אל מענה גופה.  נושק לעורפה, חופן את
שדי הבוסר אשר לה, ומצמידה לגופו המזדקר.
נסיונו של אסף להפנות את רחל אליו לא צלח, וידיו המשיכו לטרוף
את בשרה עוד ועוד, בעוד גווה נטוי אליו.
עתה, אצה לו הדרך יותר ויותר. אסף היטה מעט את גופה  של רחל,
הרים את שמלתה הארוכה, חש את רוך תאומיה נלחצים אל אברו, פישק
בעזרת ברכו את רגליה, ובא אליה.
אנחתה היתה חרישית עת ידע אותה, חובט במלוא אונו, מופתע עדיין,
בבשרה עוד ועוד- עד כלות.


אחר הדברים האלה, לא ראה אותה יותר.
כל נסיונותיו לאתרה עלו בתוהו.
עוד ועוד סובב בישוב הקטן ללא הועיל עד כי אמר נואש, מיצר על
האובדן.
בינתיים, תוקנה הדרך. אסף כבר לא יכול היה להיכנס לישוב הדתי-
בו ניכר כי זר הוא - מבלי לעורר שאלות, וחלף במחלף החדש מעל
הישוב עורג ומייחל.
הימים חלפו להם. אט אט הפכה רחל זכרון צרוב, עד כי בצהרי יום,
לאחר ירחים לא מעטים בהם נואש מרחל, גילה בהגיעו בסוף יום
עבודתו לחניון, מעטפה לבנה על מגב רכבו.
סקרן, פתח את המעטפה וגילה דף נייר ובו, בכתב יד יפה להפליא -

"יש לך בן,
הברית בגני חוגה"
רחל


ולא ידע אסף את נפשו.