אנחנו שניים, נשמות גדולות,
ואין בנו מלחמה רק שגעונות שלא תבין.
שני אלים רוקדים על הזירה.
אנשי תופת ברוח פרצים.
בלי מילים קשות, שנאה ונקמות,
אומנות הזעם מורידה את הכפפות.

בלי חוטים ומראות, פעלולים ומצלמות,
אני קורא את המכה הראשונה.
ואני מכיר את טעם דמי, זיעת אפי והמלח בעיניים.
ידעתי קרבות וסערות אדם.
ראיתי תחמושת המונים, חלומות שבורים וזאבים ברחובות.
ואתה עיניים חדשות,
כאש צעירה הערת בי חיים.

אל תעז להפנות לי עורף, איש הפינה השנייה,
שמור את פניך לחזית.
אני שומר לך מכות מגיהנום.
פיסה הגונה מן העולם הישן.
אל תחמיץ את שיאו של הלהב.
שלא תפחד להביט בפניו.

והיכיתי בך שנים ותבונות,
מעט רחמים הרבה אהבה.
הם יקראו בשמך, נסיכי.
ואתה כחיילות וגדודים לפני
סופג את השארית הנותרה בי.
זכור אותנו, כלא היו כמונו אחים.

בשריקה אני נופל, התבוסה טובה אליי,
נעורים ארוכים, ידיים זקנות,
שלא תיתן להם לגעת בך, אחי הקטן,
השופט סופר אותי על הרצפה,
ולא חשוב מה יגידו או יעשו האנשים,
אני גאה שזה אני על הקרשים.