קמתי בבוקר ופנייך מול פני. ריחות הבוקר שאחרי נצמדו אלינו כמו
ריח של טוסט טרי. והיית יפה כל כך בשנתך. שלחתי את ידי לגעת בך
ונעצרתי בחצי הדרך, פוחדת לשבור את הקסם, פוחדת לגלות שאת רק
עוד יציר של דמיוני.

מבחוץ התחילו קולות של בוקר למלא את העיר, אוטובוסים נוסעים,
קולות מכוניות הזבל. החתול קרב פתאום לפני, מבקש את תשומת לבי.


פקחת אלי זוג עיניים כחולות וחייכת וחיוכך עטף אותי בחום.

''את מצטערת?'' לחשתי לך וקולי רועד, חיוכך ממיס אותי וכולי
מצפה למוצא פיך.

''לא, לא מצטערת'', אמרת. ופתאום חשתי את נשימתי שבה לסדרה
(ואני אפילו לא הרגשתי שעצרתי אותה, מחכה למוצא פיך).

''ומה תגידי לו?'', שאלתי.

עננה כיסתה פתאום את פנייך, מעיבה על אושרנו החדש. ''אני אומר
לו שהייתי אצלך''. אמרת בפשטות. ''פשוט שהייתי כאן''.

''ואם הוא ישאל מדוע?'' שאלתי וחשתי את האשמה מציפה אותי,
מעכירה את אהבתנו.

''הוא לא ישאל!'' ענית בפסקנות המיוחדת שלך. ''וכי למה שישאל?
הוא יודעת שאנחנו חברות טובות. וחוצמזה למה את תמיד דואגת?''
שאלת והושטת את ידך להסיט קווצת שיער שקנתה לה שביתה על לחיי.
עצמתי את עיניי, מתמכרת למגע ידך המרפרף על לחיי.

''כזאת אני, זוכרת?'' עניתי לך. ''פוחדת לאהוב אותך אפילו
יותר, פוחדת לאבד אותך''. סיימתי את דברי והתכדרתי לתוך עצמי,
הדמעות הציפו את כולי ואני נאבקת להדחיקן, שלא תראי.

אספת את פניי בידייך ונשקת לשתי עיניי, מנגבת את הדמעה שהתגנבה
בשפתייך הרכות.

החתול הזדחל פתאום למרווח הצר הזה, בינינו, כמו ילד קטן ורעב
לאהבה. שובר בנוכחותו את הדממה הכאובה שנבנתה בינינו. עברנו
ללטפו, ידינו נוגעות-לא נוגעות, מבטים גנובים. והיית יפה
כל-כך. רציתי להקפיא את הרגע הזה, הרגע שלנו. כל גופי זוכר את
הלילה שהתמזג לבוקר.

לפתע צלצל השעון המעורר. זה שזכרנו לכוון שנייה לפני ששקענו
אחת בשנייה בשכחה. המציאות הכתה על פנינו בעוז, שוברת את הדממה
שנשברה עד אז רק על-ידי נשימותינו, הנמהלות אלו באלו, וגרגורו
של החתול.

קפצנו בבהלה. נשקת לי נשיקה אחרונה וקמת מהמיטה, עטופה בשמיכה
ההיא, המשובצת טלאים, שקנינו יחד בשוק רק בגלל שנראתה בדיוק
כמו השמיכות בספרים מפעם, מתעלמות ממחירה המופרז משום שהחלטנו
שהיא תראה נפלא בחדר השינה שלי. והיית כל כך קטנה ושברירית
בתוך השמיכה הזאת, ורציתי לאסוף אותך אלי ולא לעזוב לעולם. אבל
ידי נותרה על המיטה, כבדה ונטולת כוח, ואת הלכת לחדר האמבטיה,
מותירה מאחורייך שובל של ריח טוב - ריחך, וריחי הקלוש על עורך.


ואני נותרתי מתחת לשמיכת הפוך, עטופה בבדידותי כמגן, ורק החתול
מארח לי לחברה. תמיד לבד.

וכשיצאת מהאמבטיה היית אחרת, כל הרכות נעלמה. שערך היה משוך
לאחור בקוקו ופנייך היו כמעט נטולות איפור. פנים של אישה אחרת
שכל סימן לאמש נמחק מהן. אישה היוצאת לחיים. רק בעינייך ראיתי
חלק מהניצוץ ההוא.

ואז השפלת את מבטך, מתחמקת ממני וממבטי שרצה להכיל את כולך.
''אני אחזור'' אמרת, ''את הרי יודעת שאחזור''. אבל היית כל כך
אחרת. ואהבתי אותך אפילו יותר.

''אני...'' התחלתי לומר ולא יספתי, מילותיי נשברות לתוכי.
''אני יודעת'', אמרת. ''אוהבת אותך גם''. אבל לקולך היה צליל
אחר, חלול, וכבר ראיתי כיצד את מנסה להסתיר את השינוי, את הסדק
שנפער בך פתאום, את תמונת חייך שהתנפצה לאלף רסיסים.

''הוא לא ישאל'', אמרת שוב. מנסה לשכנע אותי, ואולי בעצם את
עצמך, ''הוא אף פעם לא שואל''.

זה כאב. אמירתך זאת שאבה את האוויר מריאותיי ולשבריר שנייה
ראית את הכאב שחלף פתאום במבטי. התכווצת למולי, מצטערת.

''חמודה, את יודעת למה התכוונתי, לא לפגוע בך, אותך אני אוהבת.
איתך זה אחרת''. הקשבתי לך כאילו ממרחק, מסתכלת על שתינו מפינת
החדר. את, עומדת שם, נשענת על המשקוף ואני מצונפת על המיטה.
ואת מנסה להסביר, ואילו בראשי מהדהדות המילים ''הוא אף פעם לא
שואל... אף פעם...'' והרגשתי כל כך חסרת משמעות.

ואז הלכת ולקחת עמך זיוו של עולם.

עצמתי את עיני ושקעתי בשינה נטולת חלומות.