אני יושבת עכשיו, ליד החלון, בדירתי חסרת הרכוש כמעט, כותבת לך
את המילים שימים רבים רציתי לכתוב.
בחלון יורד שלג, בפתיתים קטנים ורכים, חסרי צורה כביכול; אך
אני רואה מעבר. אני רואה את פנייך בהם, משתקפות אליי, מביטות
בי במבט שאני מכירה כל כך טוב...
ואתה שואל אותי את השאלה היחידה בעולם שאיני יכולה לענות
עליה.
למה?
אתה בוודאי חושב שהשתניתי. שאני אחרת כעת. ובכן, כן, שערי ארך
מאוד מאז הפעם האחרונה, ונדמה שכאשר אני מציצה בבואתי במראה,
אלו הם אינם פני הנערה חסרת הביטחון שהייתי. אבל אני עדיין
חסרת ביטחון. האמת היא שלא השתניתי כלל.
למה, נל?
אתה יודע, העבודה כאן דווקא די נחמדה. אני חושבת שאני מצליחה
איכשהו ליהנות מניקוי שולחנות, שטיפת כלים ופירוט הזמנות ביום,
ותרגום סיכומים אינסופיים בלילה. העיגולים השחורים מסביב
לעיניי יעידו כך.
למה עזבת, נל?
אני מצטערת שלא התקשרתי. אין לי איך לממן טלפון בדירה, וכרטיס
הטלכרט שלי נגנב ביום חמישי שעבר, יחד עם הארנק והתיק וכל מה
שהיה שם.
למה עזבת אותי, נל?
אין לי רגע אחד פנאי, חוץ מימי ראשון בערב. אבל אני שונאת את
ימי ראשון בערב, מפני שאז, כשאין דבר נחוץ לעשות, אני נאלצת
להתמודד עם כל הדברים שבאמת מציקים לי, יושבים במקום מאוד לא
נוח היכן שאמור להימצא הלב.
למה עזבת אותי, נל, לחיות לבד בעולם שבנינו ביחד?
אני לעולם לא אוכל לענות לך על השאלה הזאת.
וכעת, כשאני סוף סוף מעלה את כל זה על הכתב, איני מרגישה הקלה.
להפך... עיניי, שהיו יבשות במשך זמן כה רב, מפתחות רטיבות
כלשהי המקשה עליי לראות.
בבקשה, אל תצפה שאומר שזו הייתה טעות איומה. טעות איומה לעזוב
ככה פתאום את הכל, את הבית, את המשפחה, וללכת למקום רחוק כל
כך, ואחרי הכל- בשביל מה? טעות איומה ללכת כל כך רחוק בשביל
לשטוף כלים במסעדה מקומית. טעות איומה לבזבז את הימים או,
בעצם, לתת להם לחלוף בלי להקדיש ממש מחשבה לשום דבר.
אולי הטעות הגדולה ביותר שעשיתי בחיי, לאורך כל אותן עשרים
ואחת (ושלושה חודשים, למען האמת) שנים שאני כאן. ולמרות כל מה
שבוודאי כבר שמעת או הסקת, אני רוצה שתדע-
זאת הייתה בחירה. בחירה במודע. מעולם לא השתכרתי עד אובדן
חושים, אך הייתי שמחה להיות מואשמת בכך. נאמר לי שזה נחשב בתור
"להרגיש משהו".
יש לי לב. אני כמעט בטוחה בזה. אולם ליבי, ליבי שלי, הינו דבר
שאיני מבינה בעצמי. ואני מצטערת על כך מאוד.
ישנם דברים שלעולם לא אוכל להסביר לך...
עד שתגיע לפסקה הזו, אני משוכנעת שתבחין בדבר מה חסר. דבר מה
שלא טרחתי להזכיר בכל מכתבי הארוך. ובכן, רציתי לומר, שלמרות
כל מה שאתה חושב-
אהבתי אותך מאוד. אולי אני עדיין אוהבת. אינני יודעת אם הרעד
המוזר שעובר בי כשאני מעיזה לחשוב את שמך ורואה את פנייך בוהות
בי מעיד שזה אכן נכון.
הדף כמעט נגמר לי, ולעצרי, זה כל מה שכספי העלוב הצליח לקנות
בחנות כלי הכתיבה הקרובה. אין לי חסכונות רבים וגם לא הייתי
מבזבזת אותם. אם רק הייתי נשארת איתך, אתה חושב בייאוש-
אך לא.
יש שאלות בחיים, שפשוט לא נועדו למצוא תשובה. ואולי אין זה
מסמכותי לקבוע אילו הן, אך אני חושבת שזוהי אחת.
הלוואי ויכולתי לדאוג לכך שתמשיך את חייך בנוחות, ושתהיה בריא
ומאושר. אך כל שביכולתי לעשות הוא לאחל לך זאת.

אני, באמת, מצטערת.

                              שלך,

                                     נל