שוב התעוררתי באמצע הלילה, השעה אחת וארבע עשרה דקות. ארבע
עשרה דקות, עוד לא קרה שהתעוררתי בשעה עגולה. חס וחלילה. אחת
וחצי? שתיים ארבעים וחמש? אפילו ארבע וחמישים הולך. אבל, לא.
זה תמיד כמעט. ליד. סיפור חיי. והוא, תמיד ישן ונוחר. שישתוק
כבר. איך הוא הגיע לשלב שמרפק בצלע לא מעיר אותו. מעניין אם
הוא תמיד נחר. אני לא זוכרת. נראה לי שהוא התחיל עם זה אחרי
החתונה. כן, אז הוא גם התחיל להפליץ ולגזור ציפורניים. ולכבות
סיגריות בכוסות קפה. איך אני שונאת את זה.  אולי זו אני. פתאום
זה התחיל להפריע לי. טוב, עדיף שאני לא אכנס לפינה הזאת. ספרתי
שלושים וארבע תנוחות, ניסיתי שש. די, אני קמה. לאן אני קמה
בדיוק? יום שישי היום. אולי אלך לבר. כן, לבד. אז מה אם הוא
ישן, אני אשאיר לו פתק על הכרית, "מאמי, שוב התעוררתי, הלכתי
לבר, אחזור בבוקר". הוא יבין. נראה לי. אני אוסיף למטה "אני
אוהבת אותך, אל תדאג", זה מרכך ומרגיע. שיירגע. מה כבר יש
לדאוג, אני בת שלושים וחמש, והבר ממש קרוב. מה אני אלבש? אוף,
אין לי מה ללבוש. איך זה שתמיד אין לי מה ללבוש. פעם בשבוע אני
קונה לי משהו ללבוש ועדיין אין לי מה ללבוש. ג'ינס וחולצה.
איזו חולצה? נו, מה איזו חולצה, זה לא שאני יכולה להדליק את
האור ולהתחיל למדוד. איך הוא שונא שאני מתחילה למדוד את כל
הארון. איך אני שונאת שהוא אומר שהכל יפה בשביל שהסאגה תסתיים.
אני אלבש את החולצה האדומה. בלי חזייה. היא נראית עליי כמו
בקטלוג. נו, טוב, כמעט. עשרים ושתיים אלף שקל, זה מה שהופך את
זה לכמעט. מה השעה כבר? אחת ארבעים וארבע, אם הייתי מחכה עוד
דקה, היה לי מספר עגול. מצחיק שאני עדיין מופתעת מזה. זהו
הלכתי. רגע, לאן אני הולכת, קצת איפור. לטשטש את הגיל. עוד
יחשבו שאני רווקה זקנה שבאה לחפש זיון. אז אני לא רווקה ואם
זיון יעזור לי להירדם אז למה לא. לא צריך להחליט עכשיו. אני
אגיע עם ראש פתוח. זהו. אפשר ללכת. מבט אחרון, אני נראית מצוין
בחושך. אני הייתי מתחילה איתי. הלכתי. לאן אני הולכת עם טבעת
נישואין. כמעט שכחתי. פאק, היא לא יורדת. טוב, זה לא משהו
שמאמץ וסבון לא יכולים לפתור. מה, כל-כך שמנתי מאז החתונה?
איפה אני אחביא אותה? רק חסר לי שאשכח איפה החבאתי אותה. בתוך
תיק האיפור. זהו הלכתי. מבט אחרון במראה. וואוו. אני וואוו.
נראית בת עשרים ושש. טוב, שלושים. אם ישאלו אותי, אני בת
שלושים. רווקה. שלא מחפשת זיון. בינתיים. אלא אם הוא רופא. גם
סופר זה בסדר. רק לא עו"ד. איך קוראים לי? לא יודעת. מה אני
צריכה להמציא לי שם עכשיו? כן. כדאי שאני אגיע מוכנה. דנה.
קוראים לי דנה. מה אני עושה בחיים? נשואה. זה די ממצה את
העניין. טוב, מה בא לי להיות? תסריטאית. זה תופס. כמעט כולם
בת"א תסריטאים. יוצרים. אה, מה כתבתי? אני... אני התסריטאית של
השיר שלנו. אם זה רופא, הוא בטח לא צופה בטלנובלה. אז אין
סיכוי שישאל אותי איזה פרק כתבתי. אין לי בכלל כבלים. לא
מקמצנות, מטעמי אידיאולוגיה. "מי, אני? אתה מדבר אליי? לא,
אני... אני לא באה לכאן הרבה. שותה... סתם... אה... לא יודעת
שילוב של כמה מרכיבים... מה אני מחפשת... האמת... ברגע זה...
את היציאה.