שנה וחודש. עברה שנה וחודש מאז שנפגשנו בפעם האחרונה.
התגברתי עליך, אין ספק. אני לא מאוהבת בך, לא אוהבת אותך, אין
לי שום רגש כלפייך.
אבל לראות אותך אתמול... פשוט העלה בי כל כך הרבה רגשות ישנים.
רגשות שלא חשבתי שאני ארגיש שוב.
העיניים שלך... כל כך מוכרות. השפתיים שלך... מזמינות אותי
לתענוג ישן. הו, הנוסטלגיה.

ערב שלם בחנת אותי. מלמעלה למטה. בחנת כל שינוי שנעשה בי, כל
דבר שזר לך. בקושי הורדת את העיניים. כן, שמתי לב. אני לא
עיוורת. ואני מודה, כשהסטת את המבט, גם אני הסתכלתי.
ויכול להיות שהיה קורה בינינו משהו, כן, בהחלט. אבל מה שאתה לא
יודע זה שיש בינינו מחסום. מחסום עצום, שאתה לא יכול לעבור.
מחסום בצורת בחור מקסים ומדהים, שאני מאוהבת בו עד טירוף. לא,
אני לא יכולה לוותר עליו. ולמקרה שתהית - כן, אני בהחלט אוהבת
אותו יותר משאהבתי אותך. בלי לחשוב פעמיים.
אז אולי זה היה יכול להיות נחמד, מהנה. סוג של סגירת מעגל?
אבל אין סיכוי. ולא, אני לא רוצה אותך בכלל. מצטערת.
אתה איחרת את הרכבת (האוטובוס?) ואני לא בחורה של הזדמנויות
שניות.

אז נתראה שוב עוד שנה וחודש?