חריקת גלגלי מכונית העוברת בחוץ הקפיצה אותי משנתי. עפעפיי היו
כבדות והעניקו תחושה שאבנים גדולות מונחות עליהן. בקושי רב
פקחתי את עיניי. דבר לא השתנה מאז שהעזתי לעצום את עיניי בפעם
הראשונה אחרי לילות לבנים בלתי ספורים, ולשקוע בחלום. החלום
היה מעורפל, מקוטע שכזה, היה עליי לחבר חלקים כמו בפאזל על מנת
להבינו, אך העייפות הכניעה אותי וויתרתי. הבטתי מסביבי. הכל קר
ומנוכר. בחדר דלק אור אשר פיזר הרגשה מלאכותית של חום, בחוץ
כבר מזמן החשיך. וכך גם בנפשי. נלחמתי בעצמי, לא היה ברצוני
להיכנע לפחד, אך הוא השתלט ללא אזהרה. הייתה לי הרגשה שזהו זה,
כך לפתע פתאום. ידעתי שלא אראה אותה יותר, לעולם לא אוכל להביט
בעיניה הצוחקות. כעסתי על עצמי בגלל הפסימיות, אך אינם כבר
שרידי האמונה, הכל גמור וקבור.
כעת היא שוכבת על המיטה ללא סימן חיים חוץ מצלילי מכונת הנשימה
שאליה היא מחוברת. תלתליה הבהירים פזורים על הכרית, יוצרים
הילה מעל גופה הדקיק והיא כה חוורת, כה חוורת. ולפני שבוע עורה
היה שזוף במקצת ומבריק, עיניה זהרו, שיערה היה אסוף והיא צחקה,
שרה וצחקה. אני בכיתי והיא צחקה. עכשיו היא כבר אינה נושמת לבד
ואני... אני כבר לא בוכה.
אני יושבת על הרצפה ומחזיקה את ידה בידי, מלטפת את אצבעותיה.
לוחשת לה משהו הזוי שכזה כמו שהיא לחשה לי והחייתה בי רוח
חיים. האחות נכנסת לחדר, בודקת דבר מה, מחליפה לה שקית
אינפוזיה ורק ברגע זה אני שמה לב שרשום עליה Ann. היא הייתה
כועסת, היא אהבה כשקראו לה Anny.
האחות יוצאת ואני קמה מהרצפה, לוקחת עט מהמגירה ורושמת על
השקית את האות y. עכשיו יותר טוב. הרבה יותר טוב.
אנני, יפה שלי, אני חושבת לעצמי. את לא תשחררי חיים בקלות
שכזו, נכון? אני מביטה בחדר ומרגישה שבעצם אינני לגמרי מבינה
היכן אני נמצאת. באוויר שורר ריח של תרופות והכל מזכיר אווירה
קודרת ומעציבה של בית החולים העירוני. אני מתקרבת לחלון ומביטה
החוצה. החדר מופנה אל החצר האחורית. בה אני רואה כלב, נטוש עם
פרווה מלוכלכת, עומד לו שם ומביט דרכי. אני מחזירה לו מבט
ומבטיחה לעצמי שכשהכל ייגמר, אני אאמץ אותו. מיד אחרי זה אני
כועסת על עצמי בגלל המחשבה הסופנית. אבל מאתמול זאת המציאות
שלי, לחכות לסוף. מאז שיחת אמש עם הרופא שאמר:" עשינו כל מה
שהיה ביכולתנו, אך היא לא מגיבה לאף אנטיביוטיקה." אני ישבתי
מולו ושתקתי. באותו רגע הרגשתי שנפשי נפרדה מגופי ואני מביטה
על הכל מהצד, רוצה להרגיש אולם אינני מסוגלת.
" אז אתם יושבים ומחכים שהיא תמות." אמרתי. הרופא התחיל
להתגונן. לא עניינה אותי תגובתו, קמתי והלכתי.
אז מאתמול בערב אני יושבת פה על הרצפה, אינני מסוגלת לעצום עין
לרגע בלי לחלום סיוט ומחכה לסוף.
"עדיף שתשתקי ברגעים כאלה" אנני הייתה אומרת עכשיו. היא מלאת
אופטימיות ברמות שאינן ניתנות להבנה בכלל, לפחות מצידי. היא
טענה שברגע שאנו אומרים משהו פסימי בקול רם, אנו כביכול
מעניקים לזה תוקף.
אז השתתקתי, לא רציתי להעציב את אנני למרות שהרופא טען שהיא לא
שומעת כלום. לא האמנתי. אין דבר כזה לא לשמוע כלום. אולי הגוף
שלה חולה, אך מה עם הנפש שלה? עם הנשמה העדינה של אנני שלי?!
נהיה לי כה עצוב פתאום. תיארתי לרגע שזה רק עניין של זמן עד
שנפשה של אנני תעזוב אותי ותעבור לעולם אחר. ומה אז? האם היא
תזכור אותי גם בו? נזכרתי שהיא הבטיחה לא לשכוח אותי לעולם. זה
היה ביום גשום מאוד, נכנסנו לבית הקפה הראשון שהיה בדרך,
רטובות עד עצמות,רועדות מקור, הזמנו שוקו חם ואט אט התחלנו
להתחמם. כעת בחדר מחניק, נראה לי שאני קודחת, אך קור איום
מתפשט בנפשי. באותו יום זה היה אחרת. אנני שלי ישבה לידי,
הביטה בי בעיניה הזוהרות וצחקה. היה לי חם, חם מאוד, ועברה
לאורך עורי צמרמורת מהתרגשות. הדובי הקטן, שהיה איתנו, גם נרטב
ואנני הושיבה אותו מתחת לפמוט עם נר, אשר היה מונח על
שולחננו.
לדובי הזה גם ישנו סיפור חיים. כמה ימים לפני שפגשתי את אנני,
נכנסתי לחנות צעצועים, אין לי מושג מה משך אותי בה, אבל משהו
גרם לי להיכנס לשם. לפתע מבטי נתקל בדובי אפור קטן עם עיניים
כחולות, אשר היה זרוק על המדף התחתון הרחק משאר הדובים.
התקרבתי אליו ולקחתי אותו לידיי. משהו בו קסם לי, אולי בגלל
המבט העצוב שהיה לו בעיניים. אני לא טיפוס רגיש במיוחד, אבל
יכולתי להישבע שעיניו לא היו כמו של שאר הדובים שהיו בחנות,
היה בהם משהו קודר כאילו שצייר אומלל העביר בו פס של צבע העצב.
וצבע העצב בדרך כלל כחול, אבל לא כחול רגיל, כחול אחר. כמו
עיניו של הומלס בן שבע בכיכר העיר ששר כל היום. אנשים עוברים
ואיש אינו מעלה על דעתו לתת לו כמה מטבעות. הרי מה איכפת
לאנשים מאיזה ילד קטן ומסכן, מיליוני ילדים רעבים יש בעולם, זה
סתם מקבץ נדבות למשקאות אלכוהוליים בשביל הוריו. וגם אם כן, אז
מה?האם קל לו לעמוד שם כך? כולם חשים את עצמם חכמים גדולים
המבינים בחיי הילד המסכן הזה העומד לו שם בכיכר ונרטב בגשם.
ניגשתי למוכרת ושאלתי מה מחירו של הדובון.
"יש לו פגם, את לא רואה?" ענתה המוכרת בכעס, כאילו שלטפל
בלקוחות זה לא תפקידה בכלל." משהו לא בסדר עם העיניים שלו, אף
אחד לא לוקח אותו. אם תזרקי אותו לפח בדרך ליציאה, תעשי טובה
לכולנו."
לא זרקתי אותו לפח.שילמתי עליו עלות דובי דומה,שירגיש שווה
ושמתי אותו בתיק.שם הוא שכב מספר ימים עד שהבאתי אותו לאנני.
היא סיפרה לי שיש לה אוסף דובים בביתה בלונדון וחשבתי שלדובי
שלי יהיה שמח יחד עם חבריו. מאז שהמחשבה הזאת חלפה במוחי,
הדובי נהיה שלה ולא שלי יותר. אולי התחלתי להשתגע כעבור זמן
מה, אבל אני יכולה להישבע שצבע עיניו התבהר, נהיה שמח יותר.
אנני גם חשבה כך. ידעתי שהיא תצליח לשמח אותו בדיוק כמו שהיא
הצליחה לשמח אותי.

אין משהו מיוחד מדי בסיפור ההיכרות שלנו, אין משהו מותח במיוחד
או מאתגר יתר על המידה. זה היה אחד הימים הגשומים הללו של אמצע
הסתיו,אני ישבתי מתחת לגשר ליד תחנת רכבת. פתאום עברה לידי
סטודנטית צעירה, היה לה סוודר עם סמל האוניבסיטה הבריטית, דבר
שלא רואים כל יום. היא החזיקה בידה האחת מטריה ובשניה כוס קפה.
לפתע נעצרה בצד, הביטה עליי והעבירה לי את הכוס, פשוט כך,
בשתיקה מוחלטת. אני לקחתי את הכוס, שתיתי קצת והחזרתי לה אותה,
אך לא הייתי מסוגלת להביט בעיניה מרוב מבוכה. רק שמעתי אותה
אומרת  "It's ok, keep it" והלכה. היא רק עשתה כמה צעדים
וחזרה. התיישבה לידי, בלי להסתכל עליי ושאלה: "בורחת
מהמציאות?"
"בורחת מהחיים" השבתי בלחש.
" זה כבר לא טוב" היא אמרה ברצינות מוחלטת ללא צל של זלזול.
ולפתע נעלם לי כל רצון לברוח אל אי שם.
"את..." אמרתי בלי לדעת מה רציתי לומר. הייתי קצת בהלם, אני
חושבת. היא עזרה לי: "סטודנטית לפסיכותרפיה, רוצה להיות
המטופלת הראשונה שלי?" ומיד פרצה בצחוק מתגלגל "הומור, מותק,
אני רק אנני ולעולם אל תקראי לי אן."
רציתי לומר "אני מור" ובטעות יצא לי משהו דומה יותר בצליל
לאנני מור. היא התחילה לצחוק שוב ואמרה: "הפכת אותנו לדבר שלם?
אוקיי, אין בעיה, אבל רק שתהיה לך דרך חזרה מפה."

חשבתי הרבה על המשפט הזה, גם עכשיו אינני מפסיקה לחשוב. למה
היא התכוונה? האם היא יכלה להרגיש שמשהו יקרה לה ושאני לא אלך
אחריה?

הבטתי עליה. שוכבת על המיטה, מחוסרת הכרה, חיוורת עד כדי כך
שעורה החל לקבל גוון כחול. התקרבתי אליה כמה שיותר כדי לשמוע
את נשימותיה, אך בכל זאת נשמעה רק מכונת הנשימה שאליה הייתה
מחוברת אנני שלי.
אז לקחתי אוטמי אוזניים כדי לברוח אל תוכי, להסתגר ולא לצאת.
לעולם. טעות. טעות איומה. עדיף לשכוח ולהתעלם מכל הדברים
הטמונים בנפשי.
לעזאזל. תשני כיוון, אמרתי לעצמי.
אחותי נכנסה לחדר, הביאה לי כוס קפה. לא טרחתי להביט דרכה.
פתאום דמעות החלו להציף את עיני, לא הבנתי מהיכן הן באות.
הרגשתי ריקנות מוחלטת בתוכי ולא הרגשתי שאני בוכה עד שנהיה לי
קר מהדמעות המרטיבות את כל פניי וזולגות על הגוף.
"יהיה בסדר" אמרה אחותי. התרגזתי. משפט סתמי מדי בשבילה. רק
אנני יכלה ללחוש אותו ליד אוזניי בחושך מוחלט ואז באמת ידעתי
שיהיה בסדר. בסדר גמור אפילו. כל עוד אנני לידי. אבל עכשיו היא
כבר לא לידי. יותר נכון, לידי אך כבר לא איתי.
זרקתי את הכוס עם הקפה לפח והתקרבתי לחלון. בחוץ מזמן החל לרדת
גשם, לא הרגשתי שהוא פסק לרגע כלל וכלל.
"מעיין" קראתי לאחותי "הגשם פסק היום?" שאלתי.
והיא, במקום לספק לי תשובה, שלחה לעברי מין מבט מלא רחמים
שכזה,מלא בדמעות, ויצאה. נזכרתי, איך אני ואנני ישבנו כל היום
בבתקת מציל בחוף וספרנו טיפות הגשם הנוחתות על החלון. היא טענה
שירדו עד כה אלפיים טיפות, אני- אלפיים ושלוש, אז התחלנו לספור
מהתחלה. היא צחקה ודגדגה אותי ואמרה שאני לא שפויה בכלל. אז
התחלנו לדון בסוגיה מי מאיתנו משוגע יותר. באותו היום אנני
אמרה שהחיים קצרים מדי כדי להספיק לחיות את כולם. שאלתי אותה
למה היא חושבת כך.
"כי שי כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות ואני לא מספיקה"
היא השיבה.
"אבל את עוד צעירה, כל החיים לפניך" הפצרתי בה.
"את חושבת?" היא שאלה בתמיהה
"בטח" עניתי ושתינו השתותקנו.

הרופא נכנס לחדר ושאל לשלומי. מתוך הבועה שלי, שאלתי אותו מתי
הוא מעריך שאנני תתעורר. הוא ניגש אליי, נגע במצחי ומיד קרא
לאחותי.
הרגשתי איך הכל מסתחרר ומחשיך מול עיני. נביחות הכלב מהחצר
האחורית הדהדו באוזניי מרחוק." אני אקח אותך, הרי הבטחתי לך,
האם אתה זוכר?"

פקחתי את עיני ומיד לנחיריי חדר ריח מחניק של תרופות מעורב
בבושם של אחותי, אשר הרכינה את ראשה ליד מיטתי.
"מה התאריך היום?" לחשתי. היא מיד התעוררה וקמה לקרוא לרופא.
תפסתי בידה ואמרתי שאין בזה צורך בינתיים.
"24" היא אמרה חרש.
עברה יממה מאז שהתמוטטתי בחדר של אנני שלי. הרופא בדק אותי
ואמר שאני זקוקה למנוחה כי הייתה לי התמוטטות עצבים קלה. שתקתי
ובהיתי בנקודה אחת. אחרי שהוא יצא, ביקשתי מאחותי שתשאיר אותי
לבד. היא התנגדה, אך נכנעה לבסוף ואמרה שאוהבת אותי. אמרתי שזה
בסדר ואני גם.
קמתי והתקרבתי לחלון. הגשם פסק. העליתי את התריסים. הכלב לא
היה עוד בחצר.
"סליחה, את יודעת אולי איפה הכלב שהיה כאן?" צעקתי לאישה המנקה
את המדרכה למטה.
"הוא מת." היא השיבה באדישות בלי לעזוב את עיסוקיה.
"מתי?" שאלתי.
"היום בבוקר" היא אמרה.
"את יודעת מתי פסק הגשם?" תהיתי.
"היום בבוקר..."

חזרתי למיטתי. התעטפתי בשמיכה ונשכבתי על הצד.

"אנני, יש לך בעלי חיים בדירה שלך בלונדון?"
"כן" היא ענתה בקול מתנגן "כלבה לבנה עם פרווה מעוגלת, שתי
חתולות ותוכי. ואוסף דובים. גם הם נחשבים" היא חייכה אליי.
"את רואה את הכלב ההוא?" היא הצביעה על הגשר "אני אקח אותו
איתי כשהכל ייגמר." הודיעה לי.
ואז חיבקה אותי. ועמדנו כך ביחד, הבטנו על המכוניות החולפות על
הגשר, ועל האוניות הנכנסות לנמל. וחשבנו שהגשם יתחיל לרדת עוד
מעט ותהינו אם הבוקר שיפציע יהיה בהיר יותר. האם דמעותינו
ירטיבו את העלים, האם הפרח יפרח  בדרכנו. האם יהיה שקט ויהיה
אור.

דמעות זלגו על פניי, גדולות וחמות. החלון היה פתוח. הרוח נשבה
לעברי. אני הייתי בדרכי למעלה. וחשבתי - ויהי אור.



אביב-קיץ 2006
מתוך געגועיי לחורף...