-איך יכולת לשלוח את כולם אל מותם,
שקרנית, בוגדת, נחש!!!
איך יכולת לגרום להם לצאת למסע שמהם אף אחד לא ישוב, והכל
בשביל נסיך קטן,
בשביל נסיך אחד קטן.
איך גרמת להם לנטוש את חיי אנשיהם למען חייך, שלא שווים הרבה?

איך יכולת???
-זונה!!! איך יכולת לנטוש אותם, תבכי, בבקשה תבכי. נשבעת להיות
בתולה לנצח, אבל נטשת את השבועה ברגע הראשון שראית גבר פוסע
אלייך בחיוך של תשוקה. את יותר גרועה מזונה, ואולי אפילו יותר
גרועה מהנחש!!! תבכי, בבקשה תבכי, הסוף בא על אהובך שנטל ממך
את בתולייך המכבידים, תבכי, כי לא הצלחת להציל את עירך,
משפחתך, לא יכלת להציל אפילו את עצמך. אוזלת היד שלך, הראש שלך
שנשבע לאל, ולבך שחיפש את הפיתוי שלו תיכנעי.
אשמתך, ואשמתך בלבד.  
-ואתה, אתם, המלכים, ששולחים אלפי אנשים רק למען תשוקתכם, בעוד
אתם מוגנים בארמון, מאחוריי שורות הצבא. למה? בשביל התהילה?
בשביל השטחים? בשביל הכבוד? האין דבר יותר קדוש מחיי אדם, שאתם
זורקים לכלבים בהתלהבות רבה כל כך? האין דבר חשוב יותר מהגחמות
המזדמנות, שגורמים לאנשים לאבד את חייהם על שום מה. הצער שנגרם
לעמכם אינו מעניין אתכם כל עוד תזכו בתשוקה הנכספת, ולעיתים רק
המלחמה חשובה.
פורצי מהומות, כולכם, הלוואי שהתהילה שבשבילה לחמתם תקבור אתכם
ברגבים של אפר. הלוואי שבסוף חייכם תחייך אליכם תהילה זו ותראה
לכם מה יקרה ברבות השנים. התהילה תהפוך אצל האנשים לכעס,
שיהפוך לגועל ממה שעשיתם. התהילה שאחריה רדפתם תרדוף אחריכם
בבוא הזמן, והיא תעשה את זה בחיוך שאתו שילחתם את חייליכם
לקרב. האין חיוך זה נראה נורא כשאתם מהצד השני של המתרס.
המוות, ייקח אתכם בציפורני עוף טורף, ולא יאסוף אתכם בברכה שבה
אסף את חייליכם. המוות, יקירי, יהיה האויב שייקח ממכם הכל,
יותר ממה שלקתם בכל ימי חייכם, הלוואי שזה מה יקרה, קורה
וייקרה. הלוואי.
שלחתם, אבל לא נלחמתם. מלכים שכל מה שידעו זה זהב וכסף, לא
יצאו ממקום מחבואם הבטוח, נלחמים מאחורי אנשיכם בחרבות
הפוליטיקה. תרקבו, הלוואי, בגהנום. אין גרוע יותר ממחרחר ריב
ומדון, או שאולי יש. אתם, רבותיי, גרועים יותר מכל חלאת האדם.

-תהרוג אותו, בבקשה, עוד ריב ועוד מדון. עוד שנאה וגאווה
מבוזבזת. תהרוג אותו, כי זה יחזיר לך את אחיינך, תהרוג אותו,
כי רק כך תמצא נשמתך מזור לפצעיה. תהרוג אותו, כי אין עוד אושר
בעולם. וכאשר הרגת אותו, האם זה עזר?! מתיי זה ייגמר? האם
לעולם תמשיכו להתקוטט ביינכם, להרוג איש את רעיהו בשביל אישה,
פיסת אדמה, אהבה אבודה?! כוח?!
-ואתה, מה אתה מחפש, רחמים?! למה הלכת לשם? אתה ראוי לבוז,
מדוע לא הגנת על בנייך, מדוע הרשית זאת. אתה המלך!!! עשה משהו!
מדוע אינך יכול למצוא דבר טוב ויתר לחיות למענו. תחיו בשביל
הסוף, לא בשביל הרגע. הרגע כואב מידי. כמה קרובים הרגתם? כמה
בנים ואבות, כמה חיילים שלחתם לגחמותיכם המזדמנות? אולי יינתן
לכם כוח, אך כוח הוא בר חלוף, כוח הוא גחמה שבסוף לועגת לך
בפרצוף, בסוף ימיך. האין כולכם מגיעים בסוף לאותו גיהנום,
לאותו גן עדן?! אינכם חייבים להיות אויבים, מדוע אין איש יכול
לחצות את מתרס השנאה ולהוריד מצווארו את השרשרת? מדוע אין איש
אמיץ מספיק, למרות שכולכם מתיימרים להיות גיבורים כה גדולים.
-את חופשייה? חופשייה ממה? ממך? אולי, אך לא מהשנאה שכובלת את
כולכם, שני הצדדים כאחד, לחיות למען ההרג. אינכם טובים מהמלך,
כי כולכם כאיש אחד יכולים לנצח למען השלום, אך אתם תנצחו למען
המלחמה. להבעיר עוד שנאה, מדוע זה מגיע לנו, אנו שלא עשו דבר
בשביל המלחמה, אלו שלוחמים למען השלום.
מותו אהוביי, מותו, למען המלחמה, הלוואי שתשרפו בגהנום העמוק
ביותר, הלוואי שנשמתכם תסבול לנצח, על הסבל שגרמתם לאחרים.
המוות חייב להיפסק כאן, היכן שהוא התחיל, בלבנו אנו.
ילדכם ימשיכו לחיות בשנאה כי האויב הרג את אבא,
וילדיהם ימשיכו לחיות בשנאה מרה עוד יותר, כי אביו חזר שבור,
צל של אדם.
וההרג לא ייפסק לעולם, כי במקום שבו יש הרג יש שנאה, ולשנאה
שורשים חזקים יותר מאהבה, לשנאה שורשים חזקים יותר מהשורשים של
חייכם הנאחזים בקרקע. והסוס מסמל את ייאושכם ושמחתכם, הסוס הוא
המפתח ללבכם. שנראה כמו ניצחון מבחוץ, אך בתוכו יש אויב שישן
עד שייקרא להתעורר בחצות.
מותו, אהוביי, מותו, כי שעת בשרכם הגיעה, שעת בשרכם להיקבר
מתחת ללהבות הגהנום, בתחינה אחרונה לאלים להצלה, אך האלים לא
ישמעו אתכם, כי אתם רק עוד נשמה בודדת במעגל החיים, שלה אין כל
חשיבות.
רוצו, יקיריי, רוצו אל המוות הבוער, אל ההרג. רוצו מהר יותר,
רוצו אל האבדון. האלים לא יצילו אתכם, לאלים אין אוזניים, או
עיניים, האלים הם אלה ששולחים את המוות בעקבותיכם, כי בשמם
פשעתם, שם שניתן להם על ידיכם, שניתן לייצור שחיי בנשמתכם,
והוא מושחת כליל.
-אל תאהב אותה, בבקשה אל תאהב אותה.
-אין לכם כבוד?
האין אנו מקבלים מחילה למען האהבה, ואפילו אם היא קטנה, האין
נקבל אפילו מחילה קטנה אחת, כי אהבנו למרות כל השנאה?
-ובסוף הם אומרים 'נוח בשלום'. אנשים קמים ונופלים כמו חיטה,
אך השמות האלו ייזכרו לנצח. בשנאה, באהבה, מי יודע. ייזכרו
לנצח, על הגבורה, שהלכה יד ביד לצד העליבות והזוהמה, שנשמתם
הכילה.
Let them say, שהחיים המטורפים עיכלו עוד פיסת אדמה טובה,
שתישאר שחורה לנצח.  
(על טרויה, בריסאיס, הלני, אכילס ושאר ירקות...)