ערב אחד צף אהובי המתוק ועלה משיכרון המעמקים שלו, ממעמקי
השיכרון שבו היה שרוי מזה מספר שבועות בל-ימנה. האש
השדית-קדחתנית בעיניו דעכה, ידיו רפו מהרטט הנואש שבו היפך
בארונות מטבחו בלילות. ראיתי איך פיכחונו מבקיע לו דרך בערפל
האדים שהיזו במחשבתו, מבטו התמקד אט אט וננעץ היישר בעיני, פיו
פסק ממלמל חרפות ואמיתות נוקבות ערטילאיות ושפתיו נפשקו בכדי
ליצור משפט שתחילתו תחילה וסופו בסוף.
"צילך אני" אמר. "גם כשתעזביני, תראי את הצל שלך בכל מקום. כך
תזכרי אותי תמיד".
בצחוק פרוץ פרצתי. "אור אתה" אמרתי, "ולא צל שלי".
ישובים היינו משני עברי השולחן בבית אוכל. כף ידו האחת, חומה
וחמימה, מושטת היתה וכף ידי נחה בתוכה. בידו השנייה קירב מפית
והעביר עטו עליה. בצידה האחד - שמש צייר, המאירה על לב גדול
וזורח, ובצד השני - צילו השחור של הלב, בינות לכוכבי לילה,
וירח משקיף מעל.
"צילך אני. כך לא תשכחיני", אמר שוב.
אותו לילה התעלסנו באותה תשוקה בלתי נדלית של אלה היודעים כי
רק המקרה מילטם מגורלם לעת קצרה, תכפו חיבוקיו ולטיפותיו שטפו
את גופי כמפל, מהמסד לטפחות, מהרווחים בין אצבעות רגליי לאחורי
ברכיי, מפנים נקביי לשקערורית בטני, מלובן שדי לחידודי סנטרי,
ולא פסח על שפתי וריסיי וקצות אוזני ואת שיערות ראשי סימר.
ואף אני השבתי לו בנשיקות מנשיקות קצרות כארוכות, וידי רפו
ונעו לחילופין, וכולי נעתרת. שלוש פעמים חדר לתוכי ונינערנו
בסערה ובנהרה של הנפש והגוף, ועד הנץ השחר לא כבתה אישנו.
נרדמנו מוטלים וזרועים זה בזו.
ועם קומו שב וצלל לתוך שכרון המעמקים שלו.
עת קצור הימים עזבתיו ושבתי לנדוד בדרכים, לחפש לי את הרגע
שחמק תמיד מבין ידי. לפרקים נמצא לי הרגע באגם שוקט, זוהר
ומנצנץ לאור שקיעת החמה, לפעמים בפתחו השחור של בנין מגורים
רגיל למראה בעיר זרה, לפעמים בדרכים האינסופיות החולפות לצידו
של נהג עובר אורח. בביתו של מאהבי אף קבע עמדי הרגע את מושבו,
ומשך בנפשו ועצר ברוחו והניחני לגאול את גופי, אך לבסוף כתמיד
חמק ונאלצתי לשוב לדרכים, למצאו בשנית.
הרחק הרחקתי בנדודי וסאתי לא נמלאה. הזמנים באו והלכו, עורי
נצרב ואני עדיין מהלכת. ימים רבים ישבתי בחוות תפוחים נחמדת,
עומדת ומשמרת בצנצנות את מיצם הניגר של התפוחים האדומים
והירוקים, כותשת ומערבבת וממתיקה ומזהיבה.
עוד זמנים עברו עלי בבית אשר למרגלות ההר, שם אימצוני זקן
וזקנה אל ליבם, לעשותני לבת ביתם, בת משפחתם ושומרת גנם. גם
משם עקרני המרדף אחר אותו רגע חולף, עדי עיר זרה ומיתמרת,
שכבישיה מתפקעים תחת עול התנועה הכובשת בבשרם, שגשריה כמו
מחכים לרגע לנער מעליהם את היתושים הממלאים אותם, שזגוגיותיה
משקפות את חיוורון בתיה הנלאים מנשום אבק.
ירד הליל, והעוברים והשבים מתמעטים ואל אור ביתם יפנו, ואני
יושבת על מדרגות הבניין ותוהה זרה בעיר מוזרה. לבדי יושבת,
ושני גברים קרבו, וידברו בלשונם, ויצחקו רבות, ויחוו בידיהם
ואת אשר ביקשו ידעתי. את פי מלאתי מים, וילכו.
אך חזור חזרו ופניהם רעות, ובסברו של האחד נצנצה החימה זו
העיוורת, ובידו של השני נצנצה באור הרחוב הקלוש המתכת החדה,
והנה צרה מתרגשת ובאה, כאשר מעולם לא באה לי בדרכיי. אך לאן זה
אקח את רגלי, הן העיר לי נעלמה.
כנטועה ישבתי במקומי ופני חפויות בין רגלי, עת נגלה לפתע הירח
ממעל. או אז פגש מבטי את צילי השחור הנגלל מרגלי. באחת קמתי,
וידו של האחד נשלחת אל צידי, והשני מכתרני. הדפתים ורצתי,
בעקבות צילי רצתי.
את צעקותיהם שמעתי ברחובות הנטושים, את קללותיהם ונשימתם
הקרובה בעקביי, אך את דרכי ידעתי. בעקבות צילי רצתי בלי פקפוק
כאיילה, אל מאחורי הדוכן, היצא מהסמטה ועלה ביציע, חצה הכבישים
וחצרות אפלים של עיר זרה, עד שנדמו נקישות עקביהם ושריקתם
הארסית של השניים מאחורי ונמצאו רגלי עומדות בשעריו של בית
קהילה פתוח לכל, אורותיו כה רבים וזוהרים עד כי צילי נמוג
משיפעתם.
ובזה הרגע ידעתי: כה טובה היתה אלי אהבתו של אהובי הצחקן ושלוח
הרסן, עד כי עמדה לי זכותה לשם הצלה זו ממש. ועוד ידעתי: אי שם
במקום הרחוק בו השארתי אותו, כרגע ממש, צולל הוא בבקבוקיו עד
התחתית כולה, ולא ישוב עוד לפני השטח.
ורגע זה תמיד יהה עמי. ולא אשכח.