הרוקדת בהרים

היא גרה על ההר הורוד , מחוברת לגבישים, מתמוססת יחד עם
האבנים. הרוח שרה לה בין האצבעות.
האנשים  שבאו מרחוק אל  "הרוקדת בהרים" הנראית כחלק  מהם,
הביטו בה ושתקו.  אחר כך  קרב אליה אחד מהם בהיסוס.
הרוקדת לא הניעה את שפתיה רק ידיה התערבלו לפני חזה עקבו זו
אחרי זו ועיניה התרכזו בו. הוא ישב על הארץ מולה  מביט
בתנועותיה וחיכה לסימן שהיא מוכנה לקבלו כתלמיד.
הוא ידע שרבים באים לראות אותה, שמע עליה סיפורים, היו שמועות
שראו אותה עפה.  הוא לא פגש אף אדם שראה אותה עושה זאת. אף אחד
לא ידע להסביר לו מהיכן היא או מה היא בעצם. האם היא אדם או
אולי אלה שצמחה מהשממה.
הוא לא חדל להביט בה, משתאה לראות את הריכוז בעיניה, את השלווה
שבה היא מניעה את איברי גופה.  גם כשהסתחררה והניעה ידיה
באוויר כמו יצור רב זרועות נשמר השקט שלה.
היא הפסיקה את מחולה וסימנה לו לגשת אליה. אז החלה שוב לנוע
והוא עקב אחריה ליווה בגופו העילג את הסימנים שהתוותה בחלל.
"אתה צריך קליפה דקה ככל האפשר" אמרה בקול שקט . הוא פשט את
כותנתו והשתדל להתעלם מקולות השריקה שעלו מהחבורה. היא כופפה
את גבו בעדינות, מרגישה את הרעד החולף בו.
רין חשב על האלון שליד ביתו, אלון עתיק וחזק שהיה שם כמו
מראשית העולם,  הרגיש מתעטף בקליפה שלו, את המים זורמים
בעורקיו, מחלחלים לענפיו. שורשיו התרפו כך שהאדמה החובקת בה
היה נטוע הפכה לרכה ומלטפת כשמיכה. כוחו התגבר והוא עלה והשאיר
אותה מתחתיו.

נוהר בת החמש שעמדה עם אימה בתוך החבורה, הביטה בצעיר ורגליה
עקצצו. הרצון לעוף כמותו בער בה. היא התחמקה מידיה של סו עלתה
את ההר, עמדה במרחק כמה צעדים מהרוקדת ורין.
"איך אני יכולה לעזור לך?" פנתה אליה הרוקדת בקול נעים.
נוהר הופתעה. היא לא הייתה רגילה שאנשים מבוגרים מדברים אליה
כך, כאילו היא בגילם, הם בדרך כלל היו באים ולוקחים ומרימים
אותה, מתנהגים כאילו הייתה צעצוע שלהם, גם מבלי שהכירה אותם
כלל.
"אני רוצה ללמוד לעוף" ענתה בנחישות " האם את ציפור?" שאלה
אותה הרוקדת בלי שמץ חיוך. "לא" ענתה הילדה במבוכה.
" טוב, אני לא יכולה ללמד אותך לעוף, אבל אולי תצליחי להתרומם
קצת באוויר." סו, שסקרנותה מנעה אותה מלרוץ עד עתה אל ילדתה,
נבהלה ובאה לקחת אותה חזרה אליה. "למה את לא נותנת לה לגדול,
ממה נבהלת כל כך? " נשאלה על ידי האישה הזרה. סו הביטה בילדתה
ושתקה. היא הבינה כי הפחד והדאגה לילדתה הם לא לזכות ולא חובה
כאן. "אני יכולה לנסות אימא?" ביקשה בתה. "טוב" הסכימה סו לאחר
רגע ארוך והרוקדת חייכה.
נוהר רצתה ללכת עם הפה הזה שעולה אל על ומאיר את כל הפנים,
שמפיץ אור ורוד ומאיר את ארבעתם. "את יכולה לבוא אלי" הרוקדת
אמרה והתכופפה אליה. נוהר צעדה אליה והושיטה את ידה קדימה.
הרוקדת הניחה את ידה הקטנה של הילדה על פניה שלה ונוהר החלה
ללטף, וכמו תפסה לעצמה מהריח של החיוך הזה החלה לחייך גם היא.
רין שהרגיש גל ירקרק באויר החל פתאום עולה שוב. נוהר החלה
לצחוק בשמחה והעלתה אותו עוד מעלה. "אתה יכול להרים את הראש?"
שאלה הרוקדת. רין היסס. הוא חשש שאם יפתח את הטבעת הזו הכל
יתנדף.
אתה יכול לעשות את זה - שמע לחש מתוכו. כמו פרח שנפתח עלה ראשו
של רין, לשמחתו ראה שלא רק שאינו נוחת על האדמה הוא אף ממשיך
להתרומם.
עכשיו משהצליח תלמידה הראשון פנתה הרוקדת אל הילדה. "התכדררי"
הורתה. סו הייתה בטוחה שילדתה לא תבין מה האישה הזו רוצה ממנה.
שתוותר. אבל כאילו הייתה רגילה באימונים מסוג זה, כיווצה נוהר
את כל גופה למעין כדור. " עימדי על קצות אצבעותיך" המשיכה
המורה. היא התאמצה לשמור על שיווי משקלה ולא הצליחה."הסתכלי על
נקודה ואל תסירי ממנה את מבטך. כך תוכלי לשמור על שיווי
משקל."
הילדה צייתה. לאחר דקה הצליחה להתייצב והרוקדת חייכה אליה
ואמרה "עכשיו עצמי עיניך ותדמי שאת נוצה. ועופי. לאט לאט כדי
שלא תחבלי."
נוהר עצמה בחשש את עיניה. הרוח עטפה אותה חמה ורכה והיא כמו
נישאת כתינוקת בזרועות אמא הרפתה את גופה ונתנה לה להעלות אותה
כלפי מעלה. סו התקרבה אליה מהססת, מתכוונת לקלוט אותה
בזרועותיה, אם יקרה דבר מה אך הרוקדת עצרה אותה במבטה.
"אני אשמור עליה" שמעה את הרוקדת מהדהדת בראשה. היא האמינה
לה.