קוראים לי גדי, אבל כולם מכנים אותי "גי-בור", במלעיל.
אני זוכר למה ומתי זה קרה.
כשהייתי בכיתה ד' המורה שלי שאלה אותי:
"למה הלכת למרכז באמצע השיעור?".
עניתי לה שאיתי אמר לי, אך המורה לא הבינה;
"ואם הוא יגיד לך לקפוץ מקומה רביעית אתה תקפוץ?" היא שאלה
במבט תרנגולי.
"לא", השבתי. זה פיקוח נפש.
הכיתה פרצה בצחוק אבל הייתי רגיל להיות המסמר של הכיתה.
"אז מה אתה חושב שאתה גיבור גדול?" שאלה המורה, ושלחה אותי
לרצות עונש אצל המנהל.
אמא שלי בחרה את השם גדי, למרות שאח שלה, שהוא פילוסוף נודע,
אמר לה שגדי זה שם טיפשי וישראלי, שלא מביע דבר.
אבל אמא שלי מאוד אהבה את השם גדי.
הוא עוד הוסיף להעליב אותה וטען שהיא קראה לי כך משום האהבה
הראשונה שלה, גדי יחיאל.
אבל מאז כיתה ד', המצב השתנה רבות.
היום עדיין כולם מכבדים אותי, אבל לא כמו אז.
אז היה אפשר לראות את הכבוד בעיניים שלהם.
את הציפייה להוראה ממני.
אבל היום, סתם מזמינים אותי כי אני גדי.
אני זוכר שבברמצווה שלי קראתי את הפסוק "טוב שם משמן טוב",
ואבא שלי, שהוא איש עסקים ביקש ממני לזכור "טוב טוב" את זה.
ואני הקשבתי לו כי רוב האנשים אוהבים אותו ואומרים לו שלום
ברחוב.
נכון שלפעמים יש איומים בטלפון אבל בדרך כלל הכל בסדר.
מסתבר שהמשכתי להיות גדי כל חיי.
בצבא הייתי מג"ד, או כמו שהחברה כינו אותי, "מגד"י".
כשהחברה מגל"צ שמעו שכולם קוראים לי "מגד"י" הם נדלקו על
הרעיון, וקראו לי מגד"י.
מאז כולם קוראים לי מגד"י בתקשורת, והפכתי לגימיק מפורסם.
קודמתי בצבא כמו טיל חץ.
הדוגמנית מאיה ישראלי, הבת של חתן פרס ישראל יעקב ישראלי,
נישאה לי לאחר כמה שנים.
נולדה לנו ילדה.
קראתי לה בת חן.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.