במגרש החנייה שלי ברחוב
דרור, מטר וחצי לפני היציאה
מן העיר
נקבצים חפצי השכונה שאין בהם
ערך עוד

בכל פעם בוחרים
השכנים לזירת הנטישה
דווקא את
מקומי שלי
(בסמוך לערימות האבק שעל
פח רכבי האפור הם
חשים אולי
כי חפציהם המשומשים עד כלות
יידעו למצוא נחמת מה. גם
עלי הם
מרחמים קצת, אתם מבינים,
בתור
אם חד-הורית)

עכשיו למשל, ממש
במרחק שלושה מטרים מן
הרכב
שוכבת לה עזובה נעל בית
כחולה מפרווה
ולידה מיכל צהוב לניקוי רצפות.
לפני כחודשיים נחו
זוג קבקבי-עץ לצד הצמיגים
וביום שני שעבר נשענו ארגזי קרטון נמעכים
וחתיכות פלסטיק על גדר
האבן שמאחור, כשמעליה
משתלשלים שרוולי חולצת ילד
ולא פחות משני זוגות
תחתונים מנוקדים!

פעם אחת
בשעת
צהריים קייצית
החניתי במשנה זהירות, באיטיות
מחושבת
על מנת שלא לפגוע בבקבוק וודקה
שקוף
הוא שכב שם זרוק על
האספלט הרותח לצד
איש אחד.