המקום
מכונית. נוסע בדממה, רק אני וההגה אחוז בין ידי. לוגם מרחקים
ביעף, על פני הכביש מלא המהמורות שנראה כמו הכל לאחרונה. מתפתל
במעלה גבעה ויורד כעקלתון במורד הר.
העין מפליגה לה במרחבים האינסופיים מסתכלת על מה שיש ומנסה
לראות את מה שאין. בוחנת אם הכל כשורה, והכל נראה הגיוני.
הרגליים כבר מזמן מכווצות. אין כוח לעצור ולחלץ עצמות וגידים,
אין כוח לעשות יותר מדי. אבל בסך הכל, אולי בעצם, הכל יותר טוב
ויותר קל מבעבר.
הלב פחות מכווץ, פחות זוכר- כן... הזמן עושה את שלו והלב הדווי
והמפורר לאלפי רסיסים מתאחה לו אט-אט ומעלה אורכה.
באמת, שמסתכלים, ככה מהצד, הכל באמת יותר טוב ונחמד.
אבל אז המבט מתרחק קדימה, קדימה עד לקץ. למקום בו הרקיע הכחול
והאינסופי נושק לאמא אדמה נשיקה של אהוב, במקום בו אין משמעות
למספרים הארורים והם לפחות לכמה רגעים יוצאים מהראש שלא איבד
אותם מעולם. למקום בו לתוהו יש הגיון וסדר, והסדר נראה כמו
תוהו.
המקום בו הכל מרוחק ופרספקטיבה שונה. המקום בו כמהתי להיות
פעמים רבות מני-ספור, מרוחק מהכל וקצת מנותק, רק קצת.
הבמה
מברשת התפאורה, שכבר עבדה שעות נוספות. מושמת במגירה כלאחר
כבוד- כדי לנוח עד למחר ששוב תזומן לשימוש. ומכחול הרעיונות
ניתלה לייבוש מחוץ לאדן החלון.
ואז אני אוותר בודד במרכז הבמה הריקה והמנוכרת פתאום. סופג את
הדממה המוחלטת מכל עברי, ונסחף אט-אט לעולם החלומות. מחייך
לעצמי חיוך סודי שאפילו אני לא אדע את פשרו.
ושם. בעולם החלומות אתן יד מהוססת לקרשינדו, והוא יטול אותה
בכפו ויראה לי מה היה יכול להיות, ואני אזיל דמעה-של-חלום. |