האמת? הוא לא ידע מה יש בחוץ. הוא ידע שעשרים סנטימטר לפניו
נגמר העולם - או לפחות מה שהוא החשיב כעולם.
אור חיוור שהגיע מאחוריו עד למסך בלתי-חדיר של פלסטיק שחור-
ללא חריצים, ללא שקעים וללא רבב למעשה. מסך של חצי מטר על חצי
מטר שהיווה את על טווח הראייה שלו.
חיים? הוא לא ידע מה זה חיים. מאז ומעולם הוא היה מול המסך
השחור, וכאשר הוא נרדם המסך השחור שהואר על-ידי האור החיוור
הוחלף על-ידי מסך שחור אחר - המסך של החלומות.
אבל על מה חולמים כאשר כל עולמך הוא מסך שחור? ללא אנשים
אחרים. אנשים? מה זה בעצם. על מה המוח כבר יכול לאפשר לחלום
כאשר הוא מעולם לא ראה ולא חווה דבר שונה או אחר. כל מה שהוא
הכיר מעולם היה המסך השחור.
פעם אחת הוא ניסה להזיז את הזווית של העיניים והכיוון של הראש.
סנטימטר בקושי לכל כיוון ושום דבר חדש - רק עוד מסך שחור.
לחלומות שלו אפילו לא היה ריח, כי הוא מעולם לא הריח וגם לא
היה צליל כי הוא לא ידע שהפה שלו מסוגל להפיק צלילים,
ושהאוזניים שלו מסוגלות לשמוע.

ביום אחד היה שינוי. קול.

"תתאר לי בבקשה מה זה חיים". איכשהו הוא הבין את הכוונה של
הקול למרות שככל שהוא זכר הוא מעולם לא שמע דבר.
חיים? לא יודע. אתה רוצה שאני אספר לך על החיים שלי כי אלו
החיים היחידים שאני מכיר. "בסדר". החיים - זה לא דבר מסובך,
שאתה ער אתה רואה מסך שחור ושאתה ישן אתה חולם על מסך שחור.
"תנסה לתאר את החיים שלי". לא יודע... אני מניח שגם לך יש מסך
שחור ואנחנו די דומים, למרות שאני לא מבין איך אתה מדבר איתי
ואיך אני איתך - אמר בקול נבוב של גרון שדומה הדבר שמעולם לא
היה בשימוש.
"תנסה לדמיין עץ". הוא זיהה את המילה אבל לזכרון המילולי לא
הצטרף זיכרון ויזואלי. כל התמונות שהוא הצליח לגייס ממוחו היו
של המסך השחור שלו. בעצם למה המסך שלו? עד כמה שהוא ידע אולי
המסך היה דינמי וזז כל הזמן, אבל בגלל שהוא היה ללא רבב הוא לא
יכל לזהות תנועה. תנועה? הוא אמר את המילה אבל המוח שלו לא
הצליח לתת לה פרוש.
"אתה יכול לתאר חיים הצורה אחרת?". אולי, בעצם לא.
משקיף מהצד היה יכול לומר שזה שקול לבקשת תאור חיים של גזע
חייזרי לא מוכר. כל מה שהמוח יכול לדמיין נגזר ממה שהוא מכיר
וחווה בעבר, כלומר אי-אפשר באמת לדמיין חיים אחרים, שונים.
זה כמו שתבקש מעיוור לתאר לך מה ההבדל בין אדום לכחול, או
שינסה להסביר מה זה בכלל צבע.
הקול נעלם.
הלילה, שהוא חלם נוסף אספקט חדש לחלומות מהגרוי שעבר על המוח-
נוסף הקול, חוקר ושואל שאלות שהוא לא יכל להשיב עליהן.

ביום שני היה שינוי. מגע.

הוא הרגיש משהו נוגע לו בגרון ובקצה הסנטר. נעים. המוח למד
להכיר מגע ותחושה. "איך זה גורם לך להרגיש?", הקול חזר לפתע.
מוזר. לא ידעתי שזה אפשרי או קיים. "תתאר לי בבקשה- הליכה".
הליכה? זה... לא אני לא יודע, לרגע חשבתי שכן. ענה בקול הנבוב
שלו.

משקיף מהצד היה אומר שזה שקול לבקשה מאדם חרש שייתאר לך שיר או
נגינה. המוח לא יכול באמת להמציא דברים. הוא רק משתמש ומעבד
ומקיש מהקיים.
המגע והקול נעלמו.
הלילה, שהוא חלם - אספקט המגע נוסף לחלומות-המסך-השחור שלו.
הוא שמע קולות והרגיש שנוגעים בו ולפתע הוא היה מודע שיש לו
יותר מראש וצוואר, הוא נזכר שיש גם גוף וגפיים.

ביום שלישי היה שינוי.

משהו השתנה במסך השחור. סדק? כן, הוא סבר שזו המילה הנכונה.
אט-אט הסדק החל להתבקע ולהתרחב ומשהו נכנס דרכו. מה זה?
קרן-שמש!! זעק המוח הרדום.
דמעה ירדה מהעין.