השמש נקרש במבואות בטני הרכה, שם אני משיטה ספינת רפאים
באוזניי האטומות לשירה ופי המדבר בשפה שימושית. ברגעים בהם
השקט נכפה כברזל המצמח על גדרות הפרדה, ערמונים כבדים משתיקה.
אני מרפדת מילים היכן שהכאב העלה חלודה על פצעי אהבה. בשפה
המסומנת שאני משתמעת לך, אני תולה שוב, ענני קיץ צחורים על
חבלי הכביסה בפה מלא אטבים.

בדיעבד אני מוצאת סימנים בכל הדברים שאירעו, כמו פריעת כנף
ציפור לילה, או פזורת עיניים בזנב טווס ססגוני שחלמתי בהריוני.
בעצם, אין דפוסים קבועים בהם ניתן להטיל את האשם. אני שבה
וממציאה את עצמי, במתיקות מרירה כניצת דובדבן המבשיל על ענפי
סורגים, היכן שהותרתי חרדות נטישה של האם שאני, המשולחת חופשי
על פני גוזלי.

עכשיו, אני עוטה על עורי, קיץ מנומש מתוך התיימרות שזופה
לחשוף את קצוות הנפש לחריכת הקרינה האולטרא סגולה. בכל זאת,
יש בכך מן ההכרחיות הדרושה, על מנת שאוכל לשוב ולהתרחש עבורך
באקראיות סתווית, כפריחת חיפושית באדנית החלון או כתם זיעה
המעובר בגשם ראשון.

אני מוליכה חמצן מבעד לזימים של זהב. מעשי הקסמים שלי מאולתרים
על פס מהיר של יצורים מימיים. תיאורטית, אפשר גם להרטיט ריאות
של ברזל כמניפת סימפונות, בשפה הדבורה בין כיווצי נשימה לקנים
איטיים של שתיקה.