לרעות,
אף פעם לא חשבתי שההזדמנות האחרונה שלי לדבר איתך תהיה במכתב,
תוך כדי שאני מסתכלת בתמונות שלנו מחודש ארגון או ממחנה
סיירים. אף פעם לא חשבתי שאני אצטרך להיפרד ממך, לראות איך את
עטופה בבד שחור, איך מורידים אותך לאדמה ומכסים אותך בעפר. אף
פעם לא חשבתי שאצטרך להיפרד ממך, עם כל החברים שלנו, להיפרד
ממך לתמיד, ואת עדיין לא בת 20.
את יודעת, תמיד מדברים עם אנשים שמתו להם אנשים קרובים, והם
מדברים על המת בלשון הווה. "יש לו...", "הוא כל כך...". ביום
שישי לפנות בוקר, גם אני דברתי עליך בלשון הווה. אייל הודיע לי
על מה שקרה, הוא בכה נורא. כשסיימנו לדבר התקשרתי ליהונתן
וסיפרתי לו עלייך, על איך שאת עושה שירות לאומי בקדומים,
ואנחנו תמיד צוחקים איתך על חזירי הבר שמנסים לחדור לקדומים.
כשדברתי ככה, פתאום הבנתי את כל האנשים האלה.
המוח יודע, אבל הפה מסרב לציית. אי אפשר, פשוט אי אפשר לדבר
עלייך בלשון עבר. אי אפשר לקלוט את זה שאת כבר לא. שיותר לא
נראה אותך, מחייכת וצוחקת, הולכת בסניף ומכסחת את מי שרק חשב
להתחיל לריב עם אחיך הקטן, לבושה בבגדים הכי יפים והכי חדשים,
שקנית בזארה או במנגו, עם הנעליים התואמות מאלדו, שבדרך כלל
ילוו בפייאטים או פונפונים. עדי ושגיב יכולים לצחוק עלייך, אבל
האמת היא, ואת בטח גם יודעת, שכולנו אוהבים אותך ומעריכים אותך
גם בגלל השיגעונות שלך והדברים הלא שגרתיים שהתבטאו בך.
רעות, את הפסד עצום. למשפחה שלך, לי, לחברים, לחברות, לעיר,
לקדומים, ואולי למדינת ישראל כולה. אבל בין כל אלה, אני מרגישה
שהאבדן שלי הוא גדול, כואב, ושורף לי את הנשמה.
את יודעת רעות, בתקופה האחרונה לא היינו כל כך קרובות, אני לא
באתי תמיד לסניף בשישי בערב, ואני מתביישת להגיד לך, אבל אין
לי את המספר שלך שמור אצלי בפלאפון. אין לי מושג איך זה קרה,
ואני באמת מתביישת ונגעלת מעצמי על זה. אבל מה שהכי אוכל לי את
הלב, רעות יקרה שלי, זה שפספסתי אותך. פספסתי אותך, מדהימה
וקורנת וחייכנית ומוכשרת כמו שרק את יכולה להיות. פספסתי אותך.
לא הייתי חברה יותר טובה שלך, לא הכרתי אותך מספיק טוב, לא
התעניינתי בך מספיק, לא צחקתי איתך מספיק, לא הייתי איתך
מספיק.
רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך, ממש ממש, אני חושבת שאת ילדה
מדהימה ומוכשרת.
רעות, את זוכרת את הפעם הזאת שישבנו בסניף, ואת אמרת שאת נוסעת
לצלם בצפת בשביל המגמה שלך, וחשבנו שאולי נלך מתישהו וכל כך
קיוויתי שזה יקרה.
כשהייתי בחדר שלך בשבעה, זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו,
או שבכלל הייתי בבית שלך. אין לי מילים לתאר מה הרגשתי כשראיתי
איך קישטת אותו בתמונות שלך. כל כך הרבה כשרון וקסם שלא אני
זכיתי להנות ממנו, אלא האנשים שהיו קרובים יותר אליך.
אומרים שכל דבר שקורה הוא לטובה.
קשה לי להבין מה טוב בזה שהלכת, למה היית צריכה להשאיר את
החיים שלך פה בעולם הזה בהמתנה אינסופית וללכת למקום אחר.
-זה הורג אותי לדעת שהחיים שלך נגמרו, שלא תצחקי יותר, שלא
תצלמי יותר, אפילו שלא תקני יותר נעליים עם פונפונים. שלא
תלמדי יותר, שלא תאהבי, שלא יהיו לך ילדים ובית,
שאני אמשיך הלאה בחיים שלי ואת לא - (נכתב ביום הזכרון לחללי
צה"ל, כחודש אחרי שהלכת)
אני מקווה שאי שם את שומעת את המילים שלי. שתדעי, שהדבר שהכי
מפחיד אותי זה שאני אשכח אותך. שיום אחד אני לא אזכור אותך, את
מי שהיית ואת מה שהיית, ניצוץ של אור.
נוחי בשלום על משכבך, רעותי שלי, והשגיחי מלמעלה על כולנו.
שלך,
הלה.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3234600,00.html 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.