תמיד חלמתי על טבריה שלי.
אותה העיר שתמיד לחיות בה רציתי.
בלילות הקרים באותה ארץ רחוקה בה שכנתי,
הרהרתי ואף בכיתי על אותו היום המיוחל,
אותו היום שבו אזכה לראות את עירי שלי,
אותה העיר היפה.

המון סיפורים שמעתי על טבריה שלי,
על הכנרת השורקת בבוקר קריר,
על הפרחים הממלאים את אותם שדות הפרא,
על ההרים הקטנים דמויי כתם ירוק במבט מרוחק,
ואף על אותם תושבים שדאגו שלאנשים כמוני
יהיה על מה לחלום.

הגיע היום, היום לו ייחלתי, כל דקה, כל שניה מחיי.
אושר ושמחה הציפו את ליבי הנכסף.
הגיע היום, בו חלומי הנושן זכה להתממש.
אך בתוך כל השמחה, הצהלה והחזון,
אפף אותי ספק שלא הותיר בי מנוח
ואף החדיר בי קמצוץ מן הרצון להישאר.
ואולי כל מה שחלמתי עליו הינו אגדה?
ואולי כל סיפור ששמעתי היה רק הפרחה?

החלטתי להתאפס ולסור מן הספק.
החלטתי לשוב אל דרכי.
הגעתי כעת, אל אותה עיר נכספת, אל העיר שחזה חלומי.
ואכן, תיאורי הסיפורים, לא היו רחוקים מן המציאות,
כשהגעתי ראיתי את אותם שמי התכלת
והשמש הנושקת לכנרת למרות היותה במרום.

בעירי שלי בניתי לי בית, בית גדול ומפואר.
הבית שלי השקיף לכנרת ,אותו אגם שהאיר את חיי.
עיצבתי לי בוקר, עיצבתי גם ליל,
וכך כל יום הלכתי לטייל,
ברחובות עירי היפה,
באותה טיילת נושנה,
בין החומות של אותה עיר עתיקה.

פגשתי מכרים, שאספתי בזמן שהותי פה,
אותם אנשים שכמו בסיפורים, טיפחו את עירי ודאגו לה.
הבנתי במהרה, כי אין זהו פלא,
עירי לא נוצרה לבדה.
לקחתי יוזמה ונרתמתי במהרה,
לכל פעולה ומשימה.
ידעתי כי את עירי היפה,
אוכל לעשות חדשה.

ולאחר 70 שנות חיי, שחלפו במהרה.
יושב אני ומספר לכם, על אותה העיר הנושנה.
אותה העיר שתמיד חלמתי לגור בה,
אותה העיר שתמיד חלמתי להלך ברחובותיה,
אותה העיר שלי-טבריה.