את הסיפור הזה התחלנו לכתוב חברה טובה שלי ואני לפני 3 שנים
בערך, ולכן הוא שטותי בהתחלה. החלטנו לסיים אותו עכשיו, ולא
להשאיר אותו פתוח. הוא קצת הזוי, נכון, אבל זה רק בגלל שהוא
התחיל ככה, אז היינו צריכות להמשיך אותו ככה. ההתחלה היא בדיוק
כמו שנכתבה אז, לפני שלוש שנים.

זה קרה בתחילת חופשת הקיץ, הייתי בת 14. אני וחבר שלי דניאל,
תכננו כבר את האירוע הגדול, אבל עדיין כלום לא היה מוכן. דני
החל לארגן את רשימת המוזמנים ואני ניגשתי לכתוב את המצרכים
והכיבודים הדרושים שלפתע הטלפון צלצל. מכיוון שזה היה הבית
שלי, רצתי ישר לכיוונו של הטלפון במורד המדרגות של הבית הדו -
קומתי שלי ועניתי לטלפון: "הלו? הלו?", צעקתי לשפופרת הטלפון.
ברגע שאף אחד לא ענה, ניתקתי. 'מוזר' חשבתי לעצמי, כשהתחלתי
לחזור לכיוון דניאל. לפתע, צלצל הטלפון שנית. חשבתי שזה שוב
השכן ממול, בן, שכל הזמן דואג לעבוד עליי בטלפון, אז התעלמתי
מהטלפון המטרטר ועליתי בחזרה לחדרי, שבו חיכה לי דני. כשעליתי
הטלפון הפסיק לצלצל כבר, מכיוון שהמענה הקולי כבר הופעל. הצעתי
לדני לשתות ושנינו ירדנו למטבח. בזמן שמזגתי את השתייה ביקשתי
מדני ללחוץ על כפתור המשיבון. הוא ניגש לכיוון הטלפון בצעדים
כבדים ולחץ על כפתור החיוג לתא הקולי, ושם על רמקול. מהרמקול
בקע קול לא מוכר, שלא שמעתי מיימי, שביקש מאמא שלי, להתקשר
אליה מיד כשהיא מגיעה הביתה. בסוף ההודעה השאירו מספר טלפון:
555333321. הייתי לבד בבית עם דני, ורקס הכלב שלי, אז מהר
רשמתי על דף את מס' הטלפון והנחתי אותו בצד. כשסיימנו לשתות
ולאכול את עוגיות השוקולד הטעימות של סבתא שלי עלינו בחזרה
לחדרי. כבר סיימנו את כל התכנונים והארגונים למסיבה וישבנו אחד
מול השני בחיוך מגוחך מסתכלים אחד על השני. התחלנו להתנשק, מה
שאנו עושים בד"כ כשאין לנו משהו יותר טוב לעשות כשלפתע דניאל
עצר אותי:"ג'סי!", נעצרתי בבלבול, כשדני מנופף מולי את פיסת
הנייר עליה רשמתי את הטלפון שהושאר במשיבון. חטפתי את פיסת
הנייר מידו וקראתי מה שרשום בה. ראיתי שזה אותו מספר שכתבתי
למטה, אותו דף שהנחתי ליד הטלפון. עכשיו הדף נמצא מולי, כמו
מבקש ממני להתקשר למספר שעליו. ירדתי למטה, והנחתי את הדף
במקומו, ליד הטלפון. כשעליתי חזרה לחדר, ראיתי משהו על המדרגות
שפשוט גרם לי לצרוח. דני רץ לעברי ושאל אותי מה קרה. הצבעתי
לעבר ה"משהו" הזה ושתקתי מהלם. הדבר הזה היה הפתק שוב! לא
הבנתי מה קורה, מקודם חשבתי שאולי במקרה לקחנו את הפתק למעלה
ועכשיו זה פשוט היה מוזר! נכנסתי לפאניקה ולא ידעתי מה לעשות,
"ג'סי, זה בטח נפל לך בדרך", דני ניסה להרגיע אותי " לא דני,
משהו מוזר קורה פה!", צעקתי. הרמתי את הפתק והסתכלתי עליו
בתדהמה, זיהיתי את כתב ידי ואת המספר הקליט 555333321 אבל מעל
היה כתוב צירוף שלא אני רשמתי: הצילו, אנחנו צריכים עזרה,
אנא, התקשרו". נבהלתי, לכן קימטתי את הדף וזרקתי אותו מהחלון,
אך כשעליתי לחדר שלי, ראיתי על המיטה אותו פתק, עם אותו צירוף,
אך עם צירוף נוסף: "אל תנסי להפטר מהפתק הזה, כי לא תצליחי".
תנסי? תצליחי? איך הוא יודע שאני בת? שאני לבד? עברה צמרמורת
בגופי, החלטתי להתקשר לסלולרי של אמי כי נורא נבהלתי. משום
מה דני לא נראה מודאג

הוא הביט בראי בחדרי, מפזז באצבעותיו בשערו הזהוב בקלילות, ואז
אמר באדישות מונוטונית "אז אולי כדאי שתתקשרי למספר הזה."
"דני, אני מפחדת, מה קורה פה?! אולי אני חולמת?".  אמרתי,
בעודי צובטת את עצמי בחוזקה, משאירה סימנים אדומים על ידיי.
כשדני ראה מה אני עושה לעצמי, הוא הפריד בין שתי ידיי וכרך
אותן סביב צווארו. הוא חיבק אותי וניסה לנחם אותי: "אין לך ממה
לפחד" אמר, "אני איתך, אני אשמור עלייך". משום מה זה לא ניחם
אותי כ"כ. הרגשתי כאילו הוא מסתיר ממני משהו. משהו לא טוב.
סקרתי אותו במבט מהוסס. "מה?", הוא שאל. "כלום... זה כלום",
היה בו משהו שונה לפתע... במבט... מעיין קרירות כזו, שבפעם
הראשונה מצאתי אצלו. נחלצתי מאחיזתו בזהירות. "מה יש לך?", הוא
החל להתעצבן. "אני תכף חוזרת", אמרתי ורצתי לחדר האמבטיה.
הרגשתי שמשהו רע הולך לקרות, רציתי לברוח. שטפתי את פניי,
כשלפתע שמעתי צרחה מלמטה. אבל זו לא הייתה צרחה רגילה. זה
נשמע יותר כמו יללה... רקס! זינקתי מהר במורד המדרגות, רצה
בעקבות הקול, לא יודעת למה לצפות. פתחתי את דלת החצר ויצאתי
החוצה. לא האמנתי למראה עיניי. שם, בחצר, היה שרוע רקס, מדמם
כולו, ומעליו עומד דני, עם סכין מטבח מכוסה דם בידו. צרחה
נוראית נפלטה מפי, ודני הסתובב אלי. ברחתי מהר לחדר שלי.
"חכי!" צעק דני, רץ אחריי. 'זה סיוט, זה חייב להיות', אני
אומרת לעצמי בלב בזמן שאני רצה בטירוף לעבר החדר, ליבי הולם
בחוזקה... הכל מטושטש לפתע... שחור... אבל אני ממשיכה לרוץ,
עולה בגרם המדרגות שנראה לי כ"כ ארוך פתאום... אני מרגישה אותו
ממש מאחורי, את דמותו. אחוזת בהלה, זינקתי לדלת חדרי וסגרתי את
עצמי במהירות. נאנחתי. 'הספקתי', חשבתי בהקלה מסויימת. לא
ידעתי מה לעשות. הבטתי אל החלון הפתוח, שרוח קרירה נשבה
בווילון הפרחוני שתלוי עליו. מבעד לנפנופי הווילון, ראיתי את
צמרת האורן הגבוה, שהייתי מטפסת עליו בתור ילדה קטנה. מדלת
החדר שמעתי את דני מנסה להסביר לי. "זה לא הייתי אני, אני נשבע
לך!", הוא אמר. "שמעתי את היללות של רקס, ורצתי לחצר, ושם
ראיתי אותו מוטל עם הסכין. אני פשוט הוצאתי אותה ממנו! רציתי
לעזור לו!", אני פרצתי בבכי. רק עכשיו בעצם, קלטתי מה קרה.
מחיתי מהר את הדמעות וקרבתי אל החלון הפונה אל החצר. טיפסתי על
המעקה, וזינקתי לעבר העץ. ירדתי מהעץ ורצתי במהירות לעבר
ביתה של רייצ'ל, חברתי הטובה. צלצלתי בפעמון ודפקתי על הדלת
נחרצות. רייצ'ל פתחה לי במבט מבוהל. "מה קרה?", היא שואלת.
"אני צריכה את הטלפון! מהר!" צעקתי לעברה. " היי גם לך", היא
מלמלה, עושה את דרכה לטלפון. הוצאתי מהר את הפתק שהיה בכיסי.
הפעלתי את הטלפון וחייגתי מהר את המספר 555333321. מעברו השני
של הקו קיבלתי מענה מהיר שאמר: " סוף סוף באמת... טוב שנזכרת!"
ואז בעצם זיהיתי את הקול.
אנחת הקלה יצאה מפי. "בן?!"