בחצר הבית שלנו כלב זקן. שמו הוא חובי. שם מוזר לכלב שלנו.
הוא יוצא בלילות לחפש מזון ולא בוחל בשקיות ניילון. הוא משאיר
בכל מקום גללים מסריחים ופלא שהוא נותר בחיים ולא מחוסל על-ידי
שכן זועם, כי גם כאלה לא חסרים אצלנו.

אם כן, גדלתי בשכונת א' - בהחלט מקום לגדול בו. הילדים היו
משחקים, מסוכסכים עם עצמם, או לעתים בתואם מושלם של תאים בגוף
אחד הפועל בצורה הרמונית להפליא. לראות אותם משחקים:

"תמסור ת'כדור!"
"היי, הנה חובי!"
"תעביר!"
"בן-זונה!"

הכלב הקשיש למד להסתדר מעצמות שהתגלמו בדמות שקיות-ניילון
מעולם אחר.
ילדה אחת עקבה אחריו.
למה לעקוב אחרי כלב?
אולי כדי לגלות את המסתורין של האהבה בעוד דרך אחת, חדשה.

בכל-אופן, היא הייתה על ארבע, פעוטה אחת, הולכת בעקבות הכלב
והוא - מחכה לה. ארבע פעמים הסתובבו סביב השכונה, פעם הכלב
מוביל ופעם הקטנה.
המראה המוזר משך את תשומת-ליבי ואני עקבתי אחריהם.

"הי, ילדה, איך קוראים לך?", תפסתי אותה בעיקול.
היא לא השיבה.
"דפנה? לאה? חוביה?"
היא עדיין לא השיבה, רק עשתה עצמה נרגזת.

"היי, ילדה, למה את עוקבת אחרי חובי, את לא יודעת שהוא נושך?"
"הוא לא נושך", פסקה בקול נעלב.
"בחיי שאם תרגיזי אותו הוא ינשוך. תראי איזה שיניים יש לו!"

הצבעתי על חובי והוא, בשיתוף-פעולה עמי, לכאורה, חשף מעט את
שיניו העליונות.
היא חככה בדעתה (היה לה את כל הזמן שבעולם). אחרי שהפכה בכך
בדעתה שעה ארוכה אמרה:
 
"חובי הוא כלב טוב."
אז גם אני לקחתי לי נצח להרהר ובסוף לא מצאתי שום דבר לומר.
"בואי נעשה כזה דבר... את תגידי לי איפה את גרה ואני אחזיר
אותך לאמא שלך."

פני הפכו למסכת-שכנוע. המסכנה לא ידעה מה אני רוצה או שידעה
טוב ממני, כי הפכה פניה ושבה לזחול אחר הכלב, שבכל שיחתנו
הקשיב בשקט בצד ורחרח.

החלטתי שאין לי מה להפסיד, חוץ מכבודי בעיני ילדי השכונה (בכך
הקלתי ראש), לכן ירדתי על ארבע והתחלתי לזחול לצידה.זחלנו
כארבע שעות ללא הפוגה. בדיוק לאחר שקמתי על רגלי וניקיתי את
האבק ממכנסי הגיעה אמה של הפעוטה.

"היא שוב זחלה עם הכלב ההוא?"

אך מכיוון ולא הכרתי אותה טוב, שיקרתי: "לא".
והיא רק אמרה: "תודה", כדי לצאת ידי-חובה על שהצלתי את התינוקת
שלה מהנמרים  מסתובבים בחוץ.    אני לא השבתי, רק תקעתי ידי
בכיסי ושבתי לספור יונים.

חמש בבוקר ואני לא רוצה לקום. למה שארצה? אבל שעת אפס-אפס
בבית-הספר (זו השעה לפני שעת האפס). מישהו חייב להעיר את
השרת-אני.
אנו לומדים בבית-ספר אפור ומדכא, ללא פרחים. ולמה שישתלו
פרחים? ילדים הם פרחים - שיהיו הם עצמם. אבל קשה, קשה בלי
ההדרה החיצונית, בלי המחשבה שהרגישו בנו.
סיסמת בית הספר היא: "תנו להם להיות הם עצמם", אך היא נכתבת
בלי פיסה של רגש.

חמש בבוקר - שיעור חקלאות. אני מאחר כי השרת לא מתעורר בקלות.
גם הוא, כנראה, לא משוכנע כי קיימת סיבה כלשהי בעולם לקום כה
מוקדם (אפילו שפרנסתו, חייו וחיי משפחתו תלויים בכך).   המורה
לחקלאות, לאונרד, נועץ בי מבט עייף. גם לו אין כוח להטפות
מוקדם בבוקר, אבל בסוף הוא מגרד משהו:

"אסור לאחר. חקלאות היא מקצוע חשוב. אני יודע שאתה צריך להעיר
את השרת - כל דבר בבוקר המקולל הזה. באמת שהייתי מעדיף למות.
אתה עדיין צעיר, כל החיים לפניך, שב בשקט. כיתה, שתלו את
השתילים האלו".

כאשר הכיתה עסוקה בשתילת עגבניות בחצר הקטנה שהוקדשה לכך,
המורה ניגש אלי בחשאיות ולוקחני לפינה מרוחקת כבדרך-אגב. כולם
עייפים מכדי לשים-לב. הם בקושי 'רואים בעיניים'.

"הבאת?" הוא שואל בדחיפות.
אני מביט בו. הוא די מכוער מקרוב. גם מרחוק, בעצם. אך כהרף-עין
אני מתרגל למראה.
"הבאת?" הוא שואל שוב.

"זאת הפעם האחרונה", אני אומר לו. הוא לא משיב, פניו חתומות.
"טוב, תן". הוא אומר ומביט סביבו בחשדנות.

אני מוסר לו בובה קטנה של תינוק. בתוכה ימצא את מה שחיפש. הוא
מודה לי בהתרגשות, חוזר לכיתה, ואומר בקול ניחר: "טוב, השיעור
מסתיים היום מוקדם. עכשיו."

הוא רק מבקש מילד אחד, בבקשה, לאסוף את הכלים: מעדרים, מלגזות,
טוריות, אתי-חפירה, מזרעות, מנבטות ומחבטות - לחדר הציוד. פרט
לאותו ילד שהחופש נגזל ממנו (אמנם רק לחמש דקות), כל הילדים
האחרים מאושרים או לפחות חושבים שהם מאושרים.
הכיתה נעלמת. בטח רובם ילכו לשחק כדורגל- תמיד הם פועלים כך.
גם המורה לחקלאות לא נראה לעין.
 
אני רואה רק את ילד אחד אוסף את הכלים במורת-רוח. אני עדיין
שקוע בחלומות כשהוא מבחין בי.
"אז אתה עוזר לי או מה?" הוא שואל בקול רע.
אני שוקל בדבר ומחליט לשלוח לחמי - על פני המים צפים הרבה
לחמים ובקצה האוקיינוס פתחו מאפייה.

אני לוקח את הטוריות והוא סוחב ללא כל קושי את השאר. הוא ילד
חזק ויש בו דם סלאבי, אני חושב.
"ראית אתמול את המשחק?", הוא שואל, לא מתוך הנאה אלא רק כדי
למפות את המרחק, כדי לא להיות עצוב ובודד, מנושל מזוהרו, כוכב
דועך.
"לא". אני אומר. תקווה ניצתת בעיניו - הוא מעולם לא פגש מישהו
שחושב כל-כך מהר. פניו אורות- או כך אני חושב.
אבל אני מביט בו ורואה שהוא בעצם מדוכא יותר ממקודם.

"מה יש?", אני שואל, ונרתע מכל הגלוי בשאלה זו.
"הה?"
"לא משנה"
אני מחליט לשמור על השאלות שלי בשביל מישהו אחר, שאיננו זר.

אנו מגיעים לאולם הספורט, אל חדר הציוד. אני מניח שבשעה זו
המורה לחקלאות נמצא באחת הכיתות הריקות, חסר-הכרה, נתון לחסדי
הגורל.
חברי למשא מניח את ערימת הכלים בצד, פולט איזה "ביי" רפה (או
יותר גרוע - "להתראות") ונעלם.
 
אני תוהה מה לעשות עכשיו, בארבעים הדקות שנותרו לי עד שיתחיל
שיעור מתמטיקה.
אני מוצא ששוטטות באולם הספורט המואפל היא לאו-דווקא האפשרות
הגרועה ביותר. היא מאפשרת לי להתמקד בעצמי, אך לא להפטר
מהתחושה הזו.

ואז אני שומע נגינת פסנתר. לא נגינה מרשימה ביותר, יותר כמו
ילד קטן שמנסה יצירה קלה של מוצרט או בטהובן - איזו נעימה
מתחסדת - ומתחיל מחדש כל פעם שמכסת השגיאות עולה על מכסת
התווים הנכונים שנוגנו. אך צליל הפסנתר כסוף ומשכר מדי. אני
נגרר בחבלי-קסם עד שאני שומע אותו מסביבי - אז חוזרת אלי
אפשרות הבחירה ואני נכנס לחדר המוסיקה.

רסיסי-אור בודדים חודרים מבעד לחלון שפתוח כדי-צרכו של אדם אחד
באוויר. נר דולק מעל לפסנתר וילדה יפהפיה בבגדים לבנים היא
אותו ילד שמנגן לראשונה בחייו בפסנתר. יש לה שיער ארוך

"אלוהים!", היא קופצת ממקומה ומסתובבת אלי, אבל לא בהפתעה
גמורה. גם בהפתעה מוחלטת אין כדי לנער אותה לחלוטין משיכרון
נגינתה. אני רואה את שרידי אותו שיכרון בעיניה נעלמים... אולי
לתמיד.

"הפחדת אותי!"
"לעונג הוא לי",  אני משיב בקול כה מנומס, עד ששנינו פורצים
בצחוק ביחד.
"בחיי לא שמעתי נגינה ערבה כל-כך", אני משקר וקולי דוהה
בנעימות.
"אתה משקר", היא פוסקת, אך מביטה בי.
"המלאכים ירדו מהשמיים כדי להקשיב לה. הנה, ראיתי מלאך בורח -
"אני מצביע על גוף הפסנתר, עליו השתקפה שמלתה הלבנה לרגע באור
הנר.
"טוב", היא אומרת: "אם הנגינה טובה, אז למה המלאכים בורחים?"

"אה! שאלה טובה שאלת". אני מניח את ידי סביב כתפה, כי חוצפה
מעולם לא חסרה לי, "הם בורחים בגלל שהם פחדנים". אני מוצא
שתשובתי נשאה-חן בעיניה.
"את צריכה להבין עד כמה המלאכים פרנואידים".  אני נואם:
"כשמלאך שומע קול של אדם זז הוא משתגע מרוב חששות והמחשבות שלו
נראות בערך ככה: מה אני אעשה? מי אני בעצם? אולי אני רק דמיון
במוחו של אדם, ואולי... אולי האדם הזה הוא רק הזייה שלי... אני
בכלל לא בטוח! מה אם הוא יצעק עלי? או גרוע מזה, יתחיל לשפוך
עלי את כל צרותיו עד שאטבע? אני נורא רגיש... את מבינה?
המלאכים אוהבים מוסיקה טובה אבל הם פחדנים מכדי לשאת בתוצאות
ההקשבה אליה".

רעותי לא טפשה והיא שואלת, בסקרנות ילדותית כביכול:
"מאיפה את יודע את כל זה?"

אני משיב מיד, ללא היסוס: "מלאך גילה לי".
היא צוחקת ושואלת (בו-זמנית): ''לנגן לך משהו?"
אני מנהנן בראשי.
"טוב", היא אומרת, מחייכת וחושבת, אצבעותיה נוגעות קלות
בקלידים, "אני לא כל-כך טובה", היא מזהירה, אבל לא מביטה אלי
אלא אל תוך עצמה.
"רגע", אני עוצר בה.
"מה?", היא שואלת, עדיין נמצאת בשום-מקום, מרחפת לרגע בין
העולמות, אורחת-פורחת בשלנו, שניה לפני אקסטזה.
"לא אמרת לי איך קוראים לך."
 
"אה", היא אומרת בקלילות, כמעט בטיפשות: "ים. ולך?"
"אני מעדיף לא לגלות עדיין". היא מהנהנת ומנגנת.

זיוף קל כשהמנגינה הפכה למהירה, איבוד הקצב לעתים תכופות,
נגינה קפואה וחסרת-רגש בקטעים הבוכים לקראת ביטוי ונגינה
רגשנית בקטעי המעבר. מדי-פעם נשמע תו נכון, אבל באופן כללי-
הנר על הפסנתר רעד. כשסיימה, לא ידעתי מה לומר.

"איך היה?"
"מרענן, ביותר."
"אהבת את הקטעים המהירים? בהם אני הכי טובה", עם לשונה בין
שפתיה ניגנה איזה קטע מהיר, מזייפת כפליים מקודם.
"בכל פעם שאני מנגנת זה נשמע יותר טוב. כמו שהמורה שלי לפסנתר
אומרת: התמדה! התמדה! התמדה!", והיא חוזרת ומזייפת קטע של
מזורסקי.
מישהו יצטרך פעם לספר לה.

אני מוצא שאינני יכול לפגוע בעיניה הכחולות, בידה הבטוחה (אני
חושב שהיא מזייפת יותר ביד שמאל, בליווי), בשערה החלק והחום
והגלי והישר והמתוק והמקסים ובבגדי רוח-הרפאים הבוכיה שלה.
אולי אם נכיר וקסמם של כל אלה ידעך, אוכל לספר לה שהיא לא
טובה, בכלל לא.

שיעור מתמטיקה חלף מהר כשהסתובב סביב דמותה. המורה אפילו לא
הבחין שאני בעולם אחר, כל-שכן התלמידים, פרט לתלמידה קטנה אחת,
המאוהבת בי.

התנהגותה של אותה קטנה מעניינת - היא עוקבת אחרי מרחוק בחצר
בהפסקה עד שהיא מרהיבה עוז להתקרב קצת. אז היא שולחת לעברי
מבטים עזים מלאי-תשוקה ולא מבחינה שאני מבחין בה.
כשהיא מספיק קרובה, כמטווחי-יד, ואני מסתובב אליה בפתאומיות
ונובח אליה: "מה את רוצה?" אם כי בחיוך, היא מסתובבת והולכת
תמיד היא עושה כך.

פעם אחת התחכמתי לה. נתתי לה להתקרב קרוב מתמיד ועשיתי עצמי
כלא-מבחין. הסתובבתי אליה ונבחתי אליה כתמיד: "מה את רוצה?".
לרגע הייתה נטועה במקומה ואז הסתובבה לברוח, אלא ששניים מחברי
חסמו את נתיב הבריחה שלה. אחד מהם אחז בתקיפות בידה. היא דמתה
לחיה לכודה. דמעות החלו להכתים את לחיה.

אז אמרתי לה, ברוגע מוחלט, בקול מעורר-ביטחון:
"למה את תמיד עוקבת אחרי? אולי תגידי לי מה את רוצה? אם את
רוצה שנהיה חברים או כל דבר אחר, פשוט תגידי את זה."

והתלמידה הקטנה, לאחר רגע בו חשבנו שתגיד משהו מעניין, פרצה
בבכי נואש, קורע לב בחוסר-תכליתיותו, עד שחברי הרפו את אחיזתם
והיא ברחה בריצה מטורפת. ילדים וילדות הביטו לעברנו מכל כיוון,
מעוניינים לדעת מה קרה.

"אני בכלל לא מבין את הקטע שלה", אמר אחד החברים.
"היא דלוקה עליך בטירוף", אמר השני.
 
בכל מקרה, עכשיו היא הייתה אולי היחידה בשיעור המספרים שהבחינה
כי גלשתי למחוזות הדמיון בעטיה של אהבה (ומי כמוה יודע). אולי
אוכל לקבל ממנה כמה עצות על אהבה.

לכדתי אותה לשם כך בסוף הלימודים - תפסתי אותה וגררתי אותה
לתוך השיחים ליד השער- מקום המוסתר מעיני כל, למרות שניתן
לראות ולשמוע ממנו הכל.
 
היא מיהרה להיכנע וסיפרה כי שמה הוא נינה - על שם דודתה
שנפטרה. היא אוהבת אותי מכיתה א' למרות שרק השנה אנחנו לומדים
באותה כיתה (כמה הדבר שימח אותה, כשראתה). היא אוהבת אותי
מהפעם השלישית שראתה אותי.   כמו כן, סיפרה לי שחלמה עלי מאה
ושתיים פעמים, אף כי שבעים וארבעה פעמים מתוכם התערבבתי לה עם
אנשים אחרים.  דיבורה היה לרוב מבולבל ולעתים בטוח-בעצמו בצורה
מפתיעה. לעתים כה לא-מובן ולא-עקבי:

"אבל אם תרצה להיות חבר שלי אני מבטיחה... תמיד להיות שם
בשבילך. אני אוכל לצייר לך. רק קח בחשבון שהציורים שלי לא תמיד
יוצאים טוב. פעם ציירתי ציור כל-כך גרוע שסבתא שלי לא הסכימה
לקבל אותו. היא אמרה שהיא לא תתלה אותו בחדר שלה כי הוא מספר
לאנשים על עצמם יותר ממה שהם רוצים לשמוע, אבל לדעתי זה מה
שציור צריך לעשות. המורה שלי לציור אומר שציור טוב הוא כזה
שהאמן נעלם בתוכו. אז זרקתי את הציור הזה אבל מצאתי אותו שוב
בפח ותוכל לקבל אותו אם תרצה."

ארשת פני הייתה שלווה אך היא כנראה פרשה אותה כקשוחה, כי מיהרה
להוסיף:
"אני יכולה לצייר לך ציורים חדשים, או לא לצייר בכלל, אם לא
תרצה."
אז אמרתי: "אני אשמח להיות חבר שלך. נוכל גם לצייר ביחד."
"כן, בטח". אמרה, מאושרת ומשתדלת יותר מדי: "נוכל לטייל..."

הרגשתי צורך להעמידה במקום, להרגיעה: "עכשיו, תקשיבי- אני לא
אוהב לטייל!", אבל אז ראיתי את היופי בדבריה, את מה שחיכה שם
זמן רב כדי להיוולד. היא בטח חשבה על הטיולים האלה כבר.
ידיעה זו שינתה את החלטתי להתאכזר אליה ושאלתי, בפשטות:
"לאן?"
והיא, כאילו לא קטעתי אותה כלל (דבר שהיה מופלא עבורי),
הוסיפה:
 
"אני מכירה את המקום הכי יפה בעולם. אתה תאהב אותו. בהתחלה
עולים על גבעה ירוקה. היא תמיד ירוקה- בגשם, גם בחורף, זאת
אומרת. אתה מצפה לראות מישור מאחוריה - זה משהו כזה ב...
פני-השטח, אבל במקום מישור יש שם עמק מסתורי שלראות אותו זה
כמו להתעורר לתוך חלום. זה הדבר הכי יפה שאי-פעם ראיתי ו...
שאתה תראה. יש שם חורש, ובחורש יש חיות קטנות שחיות ללא הפרעה.
פעם ראיתי שם זוג תוכים... מרהיב פשוט. הם עפו מעלי איזה שעה,
בכלל לא שמים לב אלי. לא תאמין שהעמק הזה כאן, חמש-עשרה דקות
מהעיר".

"רוצה ללכת לשם עכשיו?", שאלתי בספונטניות.
"בטח." אמרה וחייכה.

יש דבר נוסף שאני חייב לספר לכם על שכונתי. מרגישים כאן
גדלות-נפש. השכנים תמיד מוכנים לעזור זה לזה אבל במחיר מאוד
מסויים: אסור לאף אחד להפר את הבינוניות. מדובר במערכת של
קודים סודיים ומעקבים, החלפת מבטים, ידיעת הגבולות ההדדיים.
אסור לחייך יותר מדי. אם מישהו טיפש מספיק כדי לעשות את זה,
מיד מביטים בו כולם עד שהחיוך נעלם.

מה שמחתי לגלות מקום ללא חוקים. כלומר, העולם זקוק לחוקים -
אני אוהב את הצירוף הזה: "חוק וסדר". אבל השכונה שלנו הייתה
מרכז הפיקוח החברתי ההדדי של העולם. לא יכולת להפליץ מבלי
שמישהו יחשוב שכיוונת נגדו. לכן נהניתי לשבור אוויר לצד נינה
(כל עוד לא הריחה) במרחביו הפתוחים של העמק שנגלה לפני (אני
חושד שהיא נהנתה מאותה הנאה, למרות שאינני בטוח).   היא נראתה
כה מאושרת. אני הרגשתי קצת כמו שהרגישה התינוקת שזחלה אחרי
חובי, הרגשתי קצת חי.
חשבתי שבטח אאבד את בתולי עם נינה, עד שנזכרתי שכבר הקרבתי
אותם לבייביסיטר שלי, שעשתה מעל ומעבר לתפקידה.

סיפרתי לנינה על ים ועל אהבתי אליה. היא קיבלה זאת בהבנה. היא
לא ציפתה שאוהב אותה אלא רק שאהיה איתה, והיא הייתה נכונה
לעזור.

"איך אני משיג אותה?", שאלתי: "אני מרגיש כאילו היא הרבה
מעלי."
"זאת אשליית האהבה."
 
היא לא הייתה צריכה לומר דבר נוסף - העמקנו בעמק.
אפלה שהופרעה רק על-ידי נקודות אור שחדרו דרך עצי החורש ופיסלה
צללים מדריגים לא העיקה אלינו כלל. אף שהיכרנו זה עתה, החושך
איפשר לנו להבין שאנו מתאימים זה לזה בתור ידידים. הנה האדם
הקרוב שחיכיתי לו. מילותי זרמו מעצמן:

"בפעם הראשונה שזייפה לי בפסנתר עלו לי זכרונות-ילדות ישנים
שעד עכשיו שקעו מתחת לפני השטח. הלב שלי התעורר."
"אתה רק מתאר את תופעות-הלוואי של האהבה. זה יעבור ואז תמצא את
עצמך מביט בעירום. העירום יהיה צעיר. אתה תראה שלטים: "עירום
צעיר". אנשי השכונה הקשוחים שלך ישברו ויבכו בפניך כי תהיה
האהבה בהתגלמותה. ושכחתי - יותר לא תהיה ילד."
 
הבטתי בה ואכן ראיתי אישה שמכרה את נשמתה. אישה, לא ילדה, אשר
המירה את אחרונת המחשבות שלה בשיכרון של להיות נזר לרגליו של
אחר. היא פרשה בפני חיים שלמים, באלוהים.

ישנו כשעה והתעוררנו, כפי שתיארה, לתוך חלום. היה זה עולם
תת-ימי בו החוקים שונו כדי להתאים לטבע האנושי. אדם מעולם לא
נגס בתפוח, חווה מעולם לא פותתה. הכל ראשוני. הכל מתחיל, נברא,
מתחדש, נולד, מתחלף.
"אז איך אני משיג אותה?", שאלתי, ללא דחיפות.
"פשוט תחכה", אמרה והסתכלי אלי.
קמתי ללכת.
"בוא נישאר עוד קצת," אמרה וליטפה אותי. אינני צריך להזכיר
לקורא איך התנהגה בעבר כשפניתי אליה. עכשיו עטפה אותי חום
וחיבה ונכנעתי.

כשחזרתי לשכונה זוג התנשק על המדרגות בלובי, כאילו חוקי השכונה
מעולם לא היו קיימים. כמעט שניגשתי להפריע להם ולהזכיר להם
היכן הם נמצאים. תחת זאת, פתחתי את דלת ביתי.
הבטתי בכוכבים במשך שעתיים לפני שהלכתי לישון.

אף אחד לא צריך לדעת שיש שתי נשים בחיי ומורים שתלויים בחומר
שרק אני יכול לספק.
אתמול התקשרה חנה, המורה להיסטוריה והתחננה שאפגש איתה כדי
שאביא לה את ה'מתנה' שלה. אמי עלתה בטעות על הקו והייתי צריך
להמציא סיפור שלם על יום-הולדת של המורה לגיאוגרפיה. הסיפור
נשמע מצוץ מהאצבע, אבל האמת במקרה זה הייתה נשמעת יותר מופרכת,
מה גם, מסוכנת.

בכל מקרה, שיחת הטלפון הזו (חנה הייתה ממש נואשת אם סיכנה כך
את בטחונה), השכיחה ממני את שביל הגישה לארץ השינה המתוקה
והנכספת, כך שלא ישנתי כל הלילה ובחמש בבוקר הייתי ער ועצבני
לחלוטין, קופץ לקול כל קול רם או פתאומי.

לחוסר מזלי, בדרך לבית-הספר כמעט דרסה אותי משאית-ענק. הנהג
צפר בעוצמה כה גדולה עד שכמעט והתחרשתי. המורה להיסטוריה חיכתה
לי ליד השער, נראית כשלד מהלך, ומבט של הכרת-תודה מילא את פניה
כשדחפתי לידיה בהיחבא כיכר של לחם שחור, בתוכו מה שרצתה.
"את לא חייבת לי כלום", אמרתי בתיעוב, והיא, ככלב המנסה לרצות
את בעליו השיבה פניה אלי, אמרה: "תודה" משתפכת והסתלקה לה.

האביב הגיע והרגשתי עייף וחסר-כוח. החיים הכפולים שניהלתי
התישו אותי.

את אהובתי, ים, ראיתי מגיעה בין חברותיה, היורדות משיעור
התעמלות כעדר הרחלים. היא נראתה בכושר טוב. הסתכלה עלי מכף-רגל
ועד ראש וחיוך קל על שפתיה.

"הי", אמרה, מאושרת.
"הי", אמרתי בקול שרמנטי, אך נשמעתי מנוזל.
"מה שלומך?"
"אני בסדר", הרמתי מבטי אליה. חיוכה חדר אלי והדביק אותי.
קרבתי אליה קמעה. היא התרחקה קמעה.
"אני מזיעה כמו חמור", (ואני חשבתי שהיא לא רוצה אותי. במרץ-רב
פירשתי דבריה כנגדי).
 
"טוב, אני אראה אותך אחר-כך", אמרה.
"כן", השבתי.
"טוב, אז ביי."
"ביי."

היא הסתלקה עם חברותיה, כמקשה אחת- והנה כבר לא נראתה באופק,
אף שליבי ועיני חיפשו אחריה.
לפתע הבחנתי שנינה לצדי. בלי לומר דבר הלכתי ממנה. היא לא עקבה
אחרי והרגשתי נורא.
חזרתי למקום בו עמדה.

"את לא באה?", שאלתי, מתוך יגיעה רבה.
"תלך ואני עוד מעט אגיע", מצחיק, מאחר ולא אמרתי לאן אני
הולך.

הקפתי את חצר בית-הספר פעמיים בהליכה איטית וכאובה. נינה ישבה
על ספסל לא רחוק מהמקום בו עמדנו קודם וקראה ספר. כשקרבתי אליה
הרימה מבטה ואמרה: "אמרתי לך". התיישבתי.
 
"מה זה? יש לך חוש שישי או משהו?"
"כן, חוש שישי". אמרה.

"הנה היא", אמרה.
ים עמדה עם חברותיה במבוא לבניין הקטן של כיתות הלימוד.
"קח אותה היום למקום שלנו."

"ים". קראתי לה.
"אתה יודע שאני עדיין לא יודעת איך קוראים לך? זה לא פייר."
"תום."
"אחלה שם."
"תודה. תגידי, ים."
"כן, תום."
"היית רוצה... אולי, כאילו... זאת אומרת, יש סיכוי ש... באמת,
אולי - אם בעצם, תרצי לבוא איתי היום למקום הכי יפה בעולם?"
"היום?" שאלה באכזבה.
"מחר?"
"מחר?", שאלה באכזבה גוברת, "מחר דווקא מתאים."
"אז קבענו!"
 
היא הנהנה בראשה בהסכמה. הלכתי ממנה מאושר.

X
ים, באפלה המוכרת של העמק, הייתה המשך ישיר של ידידותה של
נינה, פרט לכך שאיתה רוח הידידות רחצה באש התשוקה. דמיינתי
שאנחנו הזוג שראיתי מתנשק על המדרגות בלובי.
היא שיחקה עם ידי.

"היד שלך כמעט מתה, אם אני אעזוב אותה היא תיפול,"
היד התרוממה, נאחזת בחיים, לא רוצה להיות יד מתה.
"יפה", אמרה, והביטה בי בהתרסה.

"הבוקר התעוררתי והייתי בטוחה שאני פשפש". אמרה, "לא, חלמתי
שאני פשפש". אמרה.
"אז מה?"
"רק רציתי שתדע".

החלטתי שזה הרגע המתאים לספר לה מה רוצים המורים ממני לכן
התכופפתי ולחשתי באזנה, למרות שאיש לא נראה ברדיוס של
קילומטרים.
"לא!", הפנתה אלי פניה בהפתעה גמור. הנהנתי בראשי.
"ממתי?", שאלה.
"אסור לאף אחד לדעת מזה."
"נשבעת."

'קיסרית הסוכר קורסת' - זה היה השלט על דלת חדרה.
"זו שורה מתוך שיר ילדים," הסבירה.
חדרה היה לבן. מיטתה באמצעו עם שמיכת-תותים אדומה וטלפון מכוסה
נצנצים. מיששתי את בד השמיכה, בחנתי את החלון. רכנתי לעיין
באלבום התמונות שהיה מונח על המיטה.
כשהתיישבה לידי התנפלתי עליה לנשקה.

"מה אתה עושה?", שאלה.
"מה נראה לך שאני עושה?"
"לא", עצרה בי, "אני לא רוצה שתנשק אותי?"
"למה לא?"
"אנחנו מכירים כל-כך מעט זמן."
"זמן הוא מושג כל-כך יחסי", רכנתי לעברה.
"לא!", בעיניה היה איום קל. נכנעתי.
"בוא, אני אכיר לך את אחותי". אמרה בעליזות, כאילו כלום לא
קרה.

כשנכנסנו לחדר של אחותה, האחות בדיוק קראה את 'מעבר לטוב ולרע'
של ניטשה- ילדה בת שתים-עשרה עם הבעת -פנים מרוכזת, חכמה, ללא
ספק.
 
"רינה, זה תום."
"נעים מאוד," אמרה רינה בקול חלש אך ברור. היא הביטה בעיני.
"את קוראת ניטשה?"
"רק עכשיו התחלתי לקרוא אותו. עד עכשיו די מעניין. זה בשביל
עבודה בבית-ספר. אתה אוהב אותו?"
"לפעמים", עניתי. נראה שתשובתי סיפקה אותה - היא חזרה לקרוא.

כעבור רגע אמרה: "אתם יכולים להסתכל בטלוויזיה, אם אתם רוצים".
הייתה לה טלוויזיה קטנה בחדרה.  
"אנחנו לא רוצים להפריע", אמרה ים.
"אוקיי", אמרה רינה, ולהפתעתי קרצה לי קריצה בולטת ומלוכלכת.
 
"איך שלא יהיה, היה נחמד להכיר אותך", אמרתי לכיוונה, בלי
להסתכל.
"כנ"ל" אמרה.
חזרנו לחדר הריק של ים.
"בא לך לשכב לישון?", שאלה ים ופיהקה, "אני מאוד עייפה".
תפסתי את מקומי לצידה.
"לישון ביחד זה בסדר אבל להתנשק זה לא?"

אבל היא כבר צללה אל עולם החלומות כאבן. לא נותר לי אלא להשעין
את ראשי על הכרית לצדה, שהריחה כמו שדה-פרחים והזכירה לי את
השעות שעשינו בעמק.

בשעה ארבע אחר הצהריים התעוררתי ליד הנעימות של חום גופה, שקרן
דרך פיג'מת הפלנל שלה. הרגשתי הכי בר-מזל בעולם. חיבקתי אותה
ונרדמתי שוב.

בשש התעוררתי והיא איננה. לחרדתי הרבה עמד ליד המיטה גבר גבוה,
מקריח, כעוס למראה, בו לא הבחנתי תחילה באפלה.

"מי אתה?", שאל.

"אני- קלאודיוס." חשבתי לומר, בהדרת-כבוד של אלף שנים.
במקום זה אמרתי: "אני תום... נעים מאוד."
"ומי אתה, תום?", קולו היה רגוע וצלול, במפתיע, בניגוד לפניו
הכעוסות.
"מצטער, אדוני, אבל אני לא יכול לענות לך על השאלה הזאת."
"למה לא?"

"פשוט כי אני לא יודע מי אני."
מיהרתי להוסיף: "עכשיו אני בחדר הזה ונותן לך תשובות. אני לא
יודע מי אתה - אולי אבא של הבנות, אולי זר מוחלט. אני עונה לך
בכבוד כי יש לך קול נעים - זה מספיק לי כדי לגבש דעה עליך -
אולי שקרית, אבל דעה. בקשר אלי - כל פעם שאני מרגיש בטוח
במשהו, אני מתבדה. בגלל זה אני לא יכול לענות לך."
 
"אלוהים, בסך-הכל התכוונתי לשאול אם אתה חבר של ים או של רינה.
אני אבא שלהן, צדי."
"חשבתי שאתה!", אמרתי בהתלהבות-יתר וקמתי ללחוץ את ידו.
תוך שלחץ את ידי, אמר: "לא ראיתי אותך כאן בעבר."
"זה בגלל שאני חדש. יש לך שתי בנות נהדרות". מיהרתי להחניף.
"בת אחת. רינה היא הבת של אשתי". זה הסביר לי לפחות דבר אחד-
מדוע לאחת שם חדשני כמו 'ים' ולאחרת שם מסורתי כ'רינה'.
בדרך-כלל הורים מנסים ליצור אחדות בשמות הילדים. אמרתי זאת
לצדי.

"אמנם אני לא האבא הביולוגי של רינה, אבל אני אוהב אותה כאילו
הייתה הבת שלי. אתה שותה קפה?"
"רק בלילות ירח מלא, אדוני. שתיים סוכר, בבקשה."
הוא צחק והלך להכין את הקפה. אבל איפה ים?
 
מאחר שהמשיכה להיעדר, קמתי להצטרף לאביה במטבח ובצאתי מהחדר
נתקלתי ברינה.
"איה!", קראה. שנינו נפלנו אל הרצפה ומצחה אף התנפח מעט.
הושטתי לה יד והיא נעזרה בי כדי לקום. היא מיששה את הבליטה
במצחה.

"זה כואב."
"מצטער"
"לא, הנה זה עובר. זהו, נגמר," הרגיעה. הלכנו יחד למטבח.

צדי הכין לכולנו קפה. לזמן קצר היינו כמו משפחה של אסקימוסים,
או כמו חבורה של מכורים להרואין.
לזמן קצר היינו קבוצה.

ים הצטרפה. מסתבר שהלכה לקניות. היא נעדרה במיוחד כדי לקנות את
הקפה.

זה היה קפה בעל משמעות רבה. ים הייתה אלופה בהכנת קפה. הנוזל
החום, החזק, המעורר, המחזק, המשתק... מה היא שמה בתוכו? זה
כנראה כישרון.
שתינו את הקפה בשתיקה.

"ים", אמר אביה קצרות, מנהיג הלהקה, "לזה אני קורא קפה משובח".
כולנו הסכמנו איתו באותה שניה בדיוק ובאותו אופן.

רינה חשבה: "וואוו, זה קפה טוב, באמת טוב, חזק."
אני חשבתי: "עוד בונוס של ים בתור חברה".
ים עצמה חשבה: "אני יודעת."
אלו, כמובן, השערות - אין לי שום מושג מה חשבו האחרים.

מהרדיו נשמע חזן במחרוזת שירי תהלים ולרגע נודעה משמעות מיסטית
מצערת. מצערת, כי קפה ראשון כזה שותים רק פעם בחיים, ומי יודע
אם קיים 'העולם הבא'?

"אז מה אתה עושה?" שאל אבי הבנות.
"סופר יונים". השתדלתי להישמע מקצועי. "לא קל לספור אותן, הן
לא תמיד משתפות פעולה... עפות באמצע..."
"גם אני נהגתי לספור יונים בצעירותי", אמר האב, "מצאתי את זה
כחוויה מרגיעה ביותר נגד לחצי היומיום, כשהייתי נער..." הנהנתי
בהסכמה מרובה.
"בגלל זה העיפו אותי מהאוניברסיטה. לא היה לי רגע אחד מיותר
להקדיש לקידום עתידי, אבל לספור יונים... אל תבין לא נכון,
הייתי משוכנע שאם אני אמור להצליח... אני אבקע ואצליח. והיונים
לא מחכות, אתה יודע." חשתי מדקרת-קנאה. הוא נשמע סופר-יונים
מוצלח ממני, משוכנע אף ממני בעומק-ייעודו.

"אז למה אתה לא סופר יותר יונים?", שאלתי. אלו היו הנעורים,
שואלים את הבגרות.
"נמאס לי", ענה.

אביה של ים עשה עלי רושם של אדם מאוד רציני. ככל שהיה משכיל
בעיני- כן הייתה ים יפה בעיני. לכן החלטתי לנסות להיוועץ בו
כיצד להתקרב אל בתו. בדיעבד, לא היה דבר טפשי מזה לעשות - תמיד
זה כך כשאתה מבקש מאחרים את העצה שרק אתה יכול לתת לעצמך.

תפסתי אותו במחסן, מנקה ספרים ישנים, בשעה שים ורינה צפו
בטלוויזיה באופרת-סבון. עכשיו ראיתי שהוא גבר יפה, שמצחצח
שיניים ונמנע מהטיפה המרה.

"מר פינצ'וק,"
"מה?"
"אולי תוכל לומר לי איך להתקרב אל ים? נראה שהיא לא נענית."
"מה?"
"הבת שלך. היא 'עצור ואל תעבור', 'שדה מוקשים', אתה יודע."
"מה? תעוף מכאן."

חזרתי לסלון.
"אתה משתין הרבה, יחסית לבן". ציינה רינה בלי להסיר עיניה
מהמסך המרצד.
"כן". הגיבה ים. גם היא לא הסיטה מבטה.

מצאתי את דרכי למרפסת.
בעודי מסתכל על הרחובות (מה שאני עושה כשאין יונים לספור)
פניתי אל עצמי:

"תום."
"מה?"
"איך אני כובש את ים? היא נותנת רק לישון איתה..."
 
"תמתין. דברים מתרחשים גם מהצד שלה. נכון, אתה מתלהב עכשיו
ואין לך סבלנות לחכות- אבל כדאי לך. כשתפסיק לחפש, תמצא."

"אני אמתין."

"ילד טוב," אמרתי לעצמי, אבל הפרתי את עצתי בהזדמנות הראשונה.

ההזדמנות הראשונה: ים ואני שוב בחדרה.

"ים..."
"מה?"
"תרשי לי לנשק אותך?"

שתיקה.
אני מסיט את שיערה - הוא זהוב, דבשי, חלק.
מנשק אותה על עורפה הצר ושובר את הריחוק ששרר בינינו עד עכשיו.
היא לא נרתעת- שכחתי שגם מצידה איננה אדישה.
היא מביטה בי בלי אומר. מה אני מנסה לעשות? האם אני מנסה לחיות
או למות בדרך זו של נשיקות? מי יודע אילו מחשבות עוברות
בראשה?

שערה מופז מקרני ירח וכוכבים שמתגנבות דרך החלון, להזהירו
כזכוכית ביום שמש.
אני מניח את ידי על כתפה הקטנה, מתפעל ממידותיה התואמות- האוהב
הוא גם חייט, משורר, חייל...

אינני מוכר אשליות, אך אני נלהב לתאר לכם, חברי היקרים, את
החוויות המסממות הנגרמות בעטיה של נערה רגילה בשם ים.

האם לשמה הכוח לדובב את שפתי?

קודם-לכן לא ידעתי שעיניה הן מרום-צוקים אליהם הנשרים לא מעזים
להגביה עוף, שדיה אסמי-תבואה המתרוננים בבוא חובט. שפתיה מלאות
מור לאוהבה. כוכבי-השמיים מתאבדים מהרקיע אל חיקה עד שהיא
נפרשת כמניפה לשערי-ארץ והרוחות נושאות אותה כפעמונים.
 
כשאני חוזר מחברתה לאחר שתינינו את זכות אהבתנו אני מוזר
ומואר. לא פעם אני מברך אדם זר לשלום רק מפני שנראה לי שאיזה
צל מעיב עליו. לרוב הם מביטים עלי כעל משוגע ואינני חושב שהם
טועים. בזמן האחרון אני עוזר לזקנות לחצות את הכביש ונותן להן
טיפ. אם מישהו מתחיל לריב איתי, אני פשוט הולך.  

אנחנו בחופשה. ים דאגה שיהיה כאן פסנתר. אני דאגתי מזה. אפשר
לקחת טיולים לאורך החוף. זו תקופה כזו ללא הרבה תיירים.
האוקיינוס השקט מקיף את האי שלנו. אני מאשר: אכן שקט כאן.
השקט חשוב לים. היא איננה יכולה לזייף עלי פסנתר כשמפריעים לה.
היא איננה מבינה מדוע אני לוקח טיולים ארוכים לאורך החוף כשהיא
מנגנת.

אנשי האי חוזרים ומזהירים אותנו מזומבי ומציעים לנו סגולות
שונות על-מנת להימנע ממפגש עם המת-החי. איננו מפחדים מזומבי-
אנו מרגישים מוגנים בעריסת אהבתנו החמימה.

אנו עורכים מסיבה, רק שנינו. אנו האורחים. אנו מוזגים שמפניה
לעצמנו. פותחים חלון, כדי שהחדר יתאוורר. ים בשמלה לבנה וריח
יסמין לשיערה. חיוכה- היפה ביותר עד עתה.
 
שנינו כבר מנמנמים כשנקישות נשמעות בדלת.
ים פותחת ומיד קוראת: "תום, לא שמת את הבצלים מתחת למיטה?"
"שכחתי", אני זורק ושב לנמנם.
"יש כאן איזה זומבי. הוא אומר שהוא רוצה לדבר איתך."
"איתי?"
"כן."
"תגידי לו שיחזור אחר-כך. אני מנסה לישון..."
"הוא אומר שזה חשוב."

אני רואה ששינה כבר לא תצא לי מזה.
"תכניסי אותו, ימי."
 
הדלת קצת חורקת ונשמע רשרוש בגדים. ריח של ורדים רקובים ממלא
את החדר.
 
"אתה תום?", שואל הזומבי.
"כן... הערת אותי."
מאחר והוא לא אומר דבר נוסף, אני שואל בקול ישנוני: "מה אתה
רוצה?"
אין תשובה.
ים שואלת: "אתה רוצה משהו לשתות? יש לנו שמפניה, קיאנטי..."
(היא כל-כך חמודה).
"לא, תודה", הוא עונה בדוגמטיות בקול חורק שאדמה נתערבה בו.
אני שב ומנמנם, חולם קצת על השכונה שלי, על הכלב חובי, על
התינוקת שזחלתי איתה. בחלומי, לא הפסקנו לזחול מאז.

יד עדינה מעירה אותי. זה הזומבי. הוא אומר שהוא נשלח כדי לומר
לי מתי לפגוש את האדם שמספק לי את הכימיקל שהמורים יעשו הכל
בשבילו. הוא גם מוסר שעה ומקום - מחר, בשעה שש, במועדון 'רצח
מעודן', על החוף.  

זריחה ואחריה שחר בהילוך מהיר. חמש אחר-הצהריים ואנו רחוצים עד
מאחורי-האזניים. אנו מתכוונים להגיע בדיוק בזמן, וברגל - אין
כמו הליכה באוויר הים לטעת בך תחושה של טעם החיים.
אנו מחכים ששיערה של ים יתייבש (אינני רוצה שתתקרר ותשחזר את
שירה של אנבל-לי). לא הבאנו עמנו מייבש-שיער כי לא חשבנו שיהיו
נקודות חשמל בחדר. בדיעבד, יש בחדר שקעים מקומיים מוזרים.

אני מנגב את שיערה היטב במגבת לבנה, להנאתה הגלויה. אחר-כך
היא נעלמת לעשרים דקות וחוזרת עם תסרוקת יפהפיה ומושקעת - חלק
מהשיער מועף לשם, חלק מהודק לשם. שמלתה שחורה ואדומה, שסועה
ומנצנצת, והיא נראית כמו מליון דולר (או סכום דומה באם
הפנינה). קשה להאמין שהיא עדיין לא עברה את גיל עשרים.

מיהרנו להתכונן אבל כשאנחנו כבר בדרך אנו מאיטים את הקצב כדי
להנות מטיול רגוע. אינני יכול לתאר את ריחות החופש של הפירות,
בתוך ריח הטחב של ריכוזי הג'ונגל.

אנחנו מתנשקים.

עובדת קיומה של ים לצדי מטריפה את כל חושי. האם יש דבר טוב
יותר מלהיות קיים?

כן. להיות קיים במועדון 'הרצח המעודן' על אי במרכז האוקיינוס
השקט. כל מה שאומר לא יצליח לתפוס את מהותו האמיתית. אלגנטי
כמו קופסת-סיגריות מוזהבת לגבר, כמו המלה 'שלום'.  
אתה הקרבן של הרצח המעודן הזה: החל מהמלצרים, הכיסאות, הפרחים,
הקירות עם פיתוחי-העץ, דרך הנשים היפות, עם הירכיים הגלויות
ששמלות נפרשות עליהן, ואל תסיים לעולם, לפחות לא עד שתגיע השעה
ללכת, ולא משנה מי אתה. והשעה ללכת תגיע כי לכל דבר טוב ויפה
יאה סוף.

אז אני מבחין בסוחר שלי, היושב על כסא נצרים ולוגם וויסקי,
לבוש שרוואל לבן וחלק עליון של חליפה לבנה. עיניו כחולות,
בהירות בהירות בהירות ופניו שזופים וקמוטים בצורה נאה. קולו
ערב לאוזן, רדיופוני:

"אתה לא הולך להכיר לי את הכלה שלך, תום?", הוא שואל, מחייך,
כשאנו מתקרבים.
ים ואני מסתכלים זה על זו במבוכה.
"אנחנו עדיין לא נשואים", אני אומר, בלי לתת לבי למידה בה
הרהבתי-עוז.
ים לא טורחת לתקן אותי. גם היא מביטה מוקסמת בסוחר שלי עד
שניצוץ קנאה ניצת בלבי, ביודעי שאדם זה יכול למכור כל דבר לכל
אחד. נגד כשרונו זה אין מה לעשות.

אך הוא חס על חיינו חסרי-החשיבות, על לבי מלא הכאב, ומסיט עינו
ממנה ברגע הרה-גורל, חוזר אל ייעודו הבלתי-נמנע כסוחר ועוזב את
הפיתוי הנקבי של ים.

"הבאתי את מה שביקשת", אני אומר כמו הייתה זו הפעם הראשונה. כך
אמרתי גם אז. אני יודע גם
מה יענה ואני אומר בלבי איתו, שפתי כמעט נעות: "ואתה, הבאת את
מה שאני ביקשתי?"
אני נרעד מעוצמת הריכוז-העצמי של הסוחר, מדרך-חייו הקשה, אם גם
נותנת-הפירות.

"אני לא אדם פשוט", הוא אומר לפתע, "אבל אתה מוזמן לנסות להבין
אותי". הוא מחייך.
אני מביט אל ים ומבין שזה אחד מרגעי-החסד האלו בהם הכל מתחדד.
אחד מהרגעים בהם הכל יכול להשתנות. אני גם יודע שברגעים כאלו
הכי טוב להמשיך להתנהג כרגיל, ואפילו להבריק, אם אפשר:
"גם אני לא אדם פשוט", אני אומר: "אני לא יודע מה אני", אני
ממשיך בריכוז, אך אז נפנה לפתע לים, העומדת שם כל הזמן,
מאזינה. "אני רק יודע שאני אוהב אותך".
זוהי הפעם הראשונה שאני מנסח במלים את כל מה שלא חדלתי להיות
מאז הנחתי מבטי עליה לראשונה. "גם אני אוהבת אותך", היא אומרת
בשקט, אבל מספיק חזק כדי ששנינו נשמע.

"אז הבאת לי מה שרציתי, אחרי הכל",  אומר הסוחר שלי, ניצוץ
בעיניו הכחולות.
"כן, כמו שביקשת. עזרתי לך לראות כיצד נראית אהבה בין שני
אנשים, אפילו שזו לא הייתה האהבה שלך."
"האהבה שלך טובה כמו כל אהבה אחרת, הרי בסופו של דבר, כל
האהבות הן אהבה אחת."
"חשבתי שרצית לראות כיצד נראית אהבה של מישהו אחר"
"טעית - אני לא יכול לראות אהבה חוץ מהאהבה שלי, ואני גם לא
רוצה לראות אהבה אחרת". הוא נשען אחורה בשביעות-רצון.
"הפרס שלי", אני רומז לו.
"אה, כן".  הוא 'נזכר'. סוחר נשאר סוחר.
"הייה מאושר", הוא אומר לי לבסוף.

כשחזרנו לבונגלו שלנו, מעטפה לבנה על השטיחון בכניסה הפריעה
בבוהקה לאפילת הלילה השחור.
הרמתי אותה ופתחתי אותה. בתוכה היה ציור של הכלב חובי. בתחתית
הציור כתבה נינה בכתב היד היפה ביותר שלה: "עירום צעיר". ים
הביטה על הציור מעבר לכתפי ולפתע נתתי בה מבט מלא-תוכחה, כאילו
האהבה עצמה עומדת למשפט. באופן אינסטינקטיבי אמרה דבר שבאותו
רגע נראה הגיוני לחלוטין וביטא בתמימות את יופיה: "תום, קיסרית
הסוכר קורסת."

או אז ידעתי שאני אוהב אותה. וכן, שאיני ילד יותר.
וזהו.

נ.ב - נינה אף פעם לא הפסיקה לאהוב אותי