ואת לכודה.
יושבת רועדת על רצפת השיש הקרה. אלומות של אור חודרות לחלל
האינסופי מבעד לקירות הזכוכית הגבוהים. את מרימה את ראשך במעלה
הקירות ולבסוף הם מתחברים לכיפה עגולה גדולה. הם עשויים
מזכוכית, אבל את אינך יכולה לראות את העולם שבחוץ. וגם אם
רצית, לא יכולת לנפץ אותם.

את רואה צללית מגיחה מאחוריך ומיד את מתרוממת ומחפשת אחריה.
מבלי ששמת לב רגליך כבר דוהרות אחריה, עינך תרות אחריה וראשך
מסתחרר אחריה. את מזנקת עליה ללכוד אותה, להרגיש אותה, לחבק
אותה... וכל גופך נחבט בעוצמה ברצפת השיש הקרה.
את נשארת שכובה כך. אבן חונקת את גרונך, אבל אף דמעה חמה לא
זולגת מעינייך התמות, מתגלגלת במורד לחייך הרכות וטעמה המלוח
נבלע בפיך. רק אבן בגרון.

אתם יושבים ביחד על רצפת השיש הקרה, אלומות אור שחודרות דרך
קירות זכוכית גבוהים שוטפות את פניכם. מעליכם כיפה עגולה
גדולה. אתם לכודים. יושבים ביחד אבל לא מרגישים אחד את השני.
כאילו קיים חיץ דק בין שניכם. אבל אתם יודעים שאתם ביחד. אתם
רוצים לצאת ולהסיר את החייץ, אבל לא מוצאים את הדלת.
זכרון מתוק.

היא שרועה נרעדת על רצפת השיש הקרה. עירומה, מקופלת בתוך עצמה.
גופה חבוט וחבול, אבל היא כבר לא מרגישה את הכאב.
אט אט ריסיה נסגרים ותוך כך דמעה חמה זולגת מעיניה התמות
ומתגלגלת במורד לחיה הרכות. היא נכנסת לפה וממליחה אותו. הרעד
פוסק. והיא שוכבת שם, דוממה.