להרוג, להרוג, להרוג. זה מה שלימדו אותי בצבא. להרוג בלי לחשוב
כפעולה אוטומטית. לנטרל רגש ומחשבה. להרוג כחלק מהתפקיד, לא
משהו אישי. זה המקצוע שלי. להרוג.
1996. שכונת אבו סניינה בחברון. אני תר, כחלק מכוח מיוחד, אחרי
מבוקש בכיר בארגון טרור בשכונה המסוכנת ביותר בחברון. שני טורי
חיילים צועדים בסמטאות הצרות. הלב דופק ללא הפסק. אני חושב על
אלף האפשרויות של המוות שמחכה לי. מהפינה. מהבית האדום ממול.
מהקיוסק. מהמוסך.
אני צועד ראשון בטור הימני. אחת מאפשרויות המוות מבקשת לממש
עצמה. מעלי, מישהו דוחף מקרר מקומה שלישית. המקרר מתנפץ ברווח
שביני לחייל שמאחוריי. הלב דופק חזק.
אני רץ במעלה המדרגות, הנשק דרוך לירי, המוח דרוך להרוג. תפסנו
אותו, את הזורק. קנה הרובה שלי צמוד לרקתו. הוא מתחיל לבכות
ואני רואה מולי בן אדם מת. הוא מבקש חיים ואני פה רק בשביל
התפקיד, להרוג. שנינו יודעים שחוקי הצבא באשר להריגת אדם שאינו
חמוש בטלים ברגע הזה. שנינו יודעים זאת היטב כי במלחמה אין
חוקים. כי ככה חינכו אותי בצבא, שפה בשטחים זה כמו במערב הפרוע
והצדק שייך לשולף המהיר יותר ולכן לזה שעומד אחרון.
קנה הרובה שלי צמוד לרקתו. סחיטה קלה של ההדק. להרוג. ההדק
עושה את חצי הדרך ומתחרט. שוב חצי סחיטה וחרטה. אני פה בשביל
להרוג אבל משהו עוצר אותי וזה לא חוקי הצבא.
כוח נוסף הגיע ולקח את הזורק למעצר. הכוח שלי סיים את תפקידו
ושב לבסיס.
כל הדרך חזרה לא הפסקתי לחייך. שמחה גדולה התפשטה בי. הרגשתי
איזו עוצמה יש בנשק כאשר לא עושים בו שימוש. גדולת הענקת החיים
אפפה אותי. גדולת הבחירה שהענקתי לעצמי.
פתאום הבנתי עד כמה מהותי וחשוב המקור שלי כאדם, הערכים
הבסיסיים שעליהם התחנכתי בבית הוריי, הגרעין האנושי-מוסרי שבי
השואף להתרחק כמה שיותר מן הגרעין המפלצתי השוכן בכולנו.

ואז קיללתי את העולם שמעמיד אותי במצבים מסוג זה.
ואז בירכתי אותו.
ואז הודיתי לו.