היה זה ערב יום שלישי. עליזה הרימה את מכסה הסיר שעל האש
וגילתה שהמים רותחים.
היא הניחה את מכסה הסיר על הכיריים והנמיכה את עוצמת האש. מן
השיש היא לקחה כוס  זכוכית גדושה בגרגרי אורז ושפכה את התכולה
אל המים. גרגרי האורז הסתדרו בעצמם לכדי שכבה אחידה.  עליזה
עוד תיבלה מעט וערבבה מעט לפני שסגרה שוב את מכסה הסיר.

ובתוך הסיר המהומה היתה רבה.  חום המים עלה וגרגרי האורז החלו
נעים במהירות.
הלחות. זו בטח הלחות האיומה שגורמת לכולם כך להשתגע. כך לפחות
חשב אחד מהם -
גרגר מצומק, שבור בקצהו האחד, צהוב מיובש בקצהו השני, שריטה
עבה לכל אורכו. גרגרים התעופפו סביבו, מתנפצים אל בועות המים,
נדחפים זה אל זה בלא שמץ עדינות.
את מרביתם הוא לא הכיר, ואף את אלה שהכיר בקושי הצליח לזהות
כיוון שכולם נהפכו שמנים כל כך. הוא הביט בעצמו ונחרד. גופו
התנפח למימדים לא נתפסים והוא בקושי זיהה את עצמו.
לפתע, בלי שיוכל לשלוט בנעשה, גל עצום של קצף לבן הניף אותו
כלפי מעלה. הוא הרגיש חבטה איומה בראשו ואז לפתע נפערו עיניו
מול אור בוהק ומשב אדיר של אוויר טהור ויבש  עינג כל חוש וכל
פיסת גוף. כאב החבטה בראשו לא הורגש כיוון שהיה זה רגע של
התרגשות שיא בחייו.  אך במהרה מצא עצמו שוב בחושך הלח והגדוש
בגרגרים ההולכים ומשמינים.
חוסר הסדר נפסק, וכל גרגר מצא את מקומו, כשרק הפעפוע העצבני של
המים מעכיר את האווירה.
הוא שוב הביט בעצמו מזועזע, ונחוש בדעתו החל לשחות לעבר דפנת
הסיר. בדרכו הביטו בו הגרגרים האחרים בפליאה. כשראו את הגרגיר
השוחה הבינו את כוונתו. הגרגר הזה לא רוצה להתבשל. חלקם בזו
לו, חלקם קינאו בו, חלקם העריצו את כח רצונו, וחלקם חשו עצב על
שאותו  גרגר לא מקבל את גורלו בשלום ובשלווה ושתקוותיו
וציפיותיו לא תתגשמנה.

כשהגיע אל הדופן ניתר על בועה קרובה של מים וממנה זינק אל דופן
הסיר, גבוה מעל קו המים ההולכים ומצטמצמים.  הוא אחז בכל כוחו
אל מול הדופן החלקה והלחה. כך החזיק זמן קצר, שנראה היה כנצח
נצחים. פעמים רבות כמעט החליק מטה, אך הודות  לכח רצונו האדיר
והודות לשריטה שלאורך גופו, הגורמת לחספוס מסויים המקל על
האחיזה, הוא נותר דבוק אל הדופן.  כשהביט למטה גילה שהמים
הצטמצמו כמעט לחלוטין ורק אדים חמים ולחים עוד יוצרים מערבולות
בתוך הסיר.
ואז נפתח שוב מכסה הסיר. הוא הביט למעלה והספיק רק לראות כף עץ
אדירת מימדים שועטת לעברו, לפני שמצא עצמו שוב דחוס ומתערבב
בין שאר הגרגרים.  
הוא היה תשוש ובמעט הכח שנותר בו ניסה לתקשר עם השאר. לתדהמתו
ועצבונו גילה כי לא היתה כל רוח חיים בתוך הסיר, מלבד זו שלו.
אך לא היה זמן לדמעות.  במהרה מצא עצמו נשפך יחד עם גרגרים
חסרי חיים ושמנים אל תוך צלחת.  הוא מצא את עצמו בתחתית
הערימה, נהנה ממגעה הקר של החרסינה, אך היתה זו הנאה רגעית
בלבד שכן כעבור רגע נוזל חום, סמיך ורותח החל להישפך עליו ועל
חבריו, מעלה את חום החרסינה למעלות לא נתפסות. הסבל עוד לא
נגמר, הוא הבין.
אך אחרי ששרד את ייסורי הסיר הוא הצליח להתנחם בעובדה שהנוזל
החום מתקרר  לאיטו, ובעיקר הוא עדיין חי ונושם, ורזה בהרבה
מחבריו המתים.

"שאולי!,  האוכל מוכן!",עליזה צווחה, ואל המטבח נכנס בנה הצעיר
תוך כדי שהוא מפהק ומשפשף את עיניו. השניים התיישבו לאכול זה
מול זה בשתיקה, כך היו מורגלים ולא הרגישו בחוסר נוחות.  עליזה
אכלה כי צריך לאכול, ומדי פעם הביטה בבנה שללא ספק נהנה מן
האוכל.
והגרגר שלנו הביט לימינו ולשמאלו ללא הרף. פחד אחז בו - ההיו
כל מאמציו לשווא?
כף מתכת נכנסה ויצאה בינו ובין חבריו בתדירות גבוהה וקבועה,
מפספסת אותו רק במילימטרים, לוקחת את חבריו ומעלימה אותם.
לאן?, לאן הם הולכים?!,  ולמה הם לא חוזרים?!  חרדתו היתה
גדולה, והוא עצם את עיניו כשהרגיש שהוא נלקח יחד עם קבוצת
גרגרים קטנה ומועלה לאט מעלה.  וכשפקח את עיניו הרגיש בלחות
חמימה, וראה יצור אדום ודביק וריבועים לבנים הטוחנים את חבריו
לפיסות קטנטנות. ייאושו הפך לאדישות  וכבר היה מוכן לגזרת
גורלו האיום.
צעקה נשמעה במטבח של עליזה ובנה הזדקף בכסאו בפרצוף זועם.  הוא
הכניס את אצבעו לפיו, ושלף ממנו גרגר אחד של אורז, צהוב ומיובש
בקצהו האחד ושבור בקצהו השני.
"כמעט נשברה לי השן!",  עליזה הביטה בפליאה.  גרגר אחד של אורז
לא התבשל!  בנה זרק את הגרגר ממקומו הישר אל תוך הכיור והמשיך
לאכול בשתיקה.  כך עשתה גם עליזה.
כחצי שעה לאחר מכן כששטפה כלים הבחינה באותו גרגר, בדיוק רגע
לפני שצלל דרך הצינורות אל מעמקי הביוב.  היא תהתה לרגע על
פשרו וכיצד זה לא התבשל, אך היתה זו מחשבה כה קצרה, שאם היו
שואלים אותה שלושה ימים לאחר מכן, בכלל לא היתה זוכרת שצצה.
זמן קצר לאחר מכן מצא עצמו אותו גרגר באזור חשוך ולח, ובעל ריח
נוראי.  אך סיפוקו היה כה רב שאלו לא הטרידו את מנוחתו השלווה.
הוא עשה זאת. הוא אמנם פצוע וכואב, אבל הוא חי!  וגם מפלי מים
מטונפים שפה ושם נשפכו עליו לא העיבו על שמחתו.
תשישות אדירה השתלטה עליו לאחר כל מאורעות הערב  ואת הלילה הוא
בילה בתוך שלולית קרה ומרופשת. הוא לא הבחין שלאט לאט הוא שוב
הולך ומשמין.

בבוקר הוא לא הבחין עוד בכלום, שכן היה גרגר שמן ומוכן לאכילה.
לילה שלם במים הקרים הפכו אותו לכזה. הוא בא אל מנוחתו הסופית
בשלום, תשוש ברגעיו האחרונים, אך מסופק.
כל מודעות שהיא עזבה אותו עוד לפני שעכברוש ענקי בלע אותו תוך
כדי ששתה מהשלולית המרופשת. העכברוש שמח על כך שלמרות שרק רצה
לשתות, הרוויח תזונה כלשהי, גם אם רק גרגר אחד ולא איכותי של
אורז מבושל.