אני מטייל לי ברחוב, לבד הולך
ומייחל לעצמי בראש שייצא לי לפגוש אותך באותו רחוב ממש, בדרכך
ליעד ארעי.
כמה זה יהיה נחמד להיתקל בך, סתם ככה פתאום.
ואני שוקע במחשבות שאם ונגיד אני באמת אפגוש אותך, סתם ככה, על
מה נדבר.
ותוך כדי מחשבות אני מרים את הראש לסרוק את הרחוב
ופתאום בסופו אני מבחין בך, צועדת בכיוון הנגדי.
ואיך בשנייה שבה העיניים רואות והראש מעבד את המידע
אני כל כך מתחרט שדווקא ברחוב הזה הלכתי ושדווקא אותך ראיתי.
ואני חושב למה ואיך קרה שכל כך רציתי לפגוש אותך, באותו רחוב
מזדמן,
וברגע שמשאלתי התגשמה לפתע היא הפכה למאורע גורר מבוכה.
איך לרגע לא רציתי דבר חוץ מלהיתקל בך במקרה
וברגע שלאחריו לא הצלחתי למנוע ממחשבותיי את הנדידה לאותו אזור
שקורא בקול: "תברח מהר".
שאת רחוקה, מבקש שתתקרבי ושאת נענית לבקשתי מבלי לדעת על כך
אני רק רוצה שתתרחקי מנימוק אפשרי של פחד.
מה אני באמת מעדיף ורוצה? קרובה או רחוקה? שאלה של לב מבולבל.

וכבר עברה שנה, שנה של ניסיונות חסרי הצלחה
ושפע מצבים מביכים.
וכבר יצא שהוכח שאת לא מעוניינת אבל אני משום מה מסרב להרפות
למרות שאני מבין אבל קצת מתקשה להודות.
אדם שפוי בנפשו היה ממשיך הלאה ונמנע מכאב מיותר
אבל אף פעם לא טענתי ולעולם לא הוכח שאני אדם שפוי.
האם אני באמת מאוהב או שמא אובססיבי יתר על המידה? שאלה של לב
מבולבל.

ונכון המשפט שמדבר על מספרם הגדול של הדגות בים.
יש המון בנות שם בחוץ.
וחלקן בנות נחמדות ממך, חכמות ממך וטובות ממך.
אבל מכל יצורי הים, את הדגה היחידה שמסרבת לצאת לי מהראש.
נושכת חזק בשיניים חדות וקטנות את כל שיירי המחשבה שלי
ולא מאפשרת מצב בו אוכל לשחרר קצת את הראש מהכאב החד.
מה יקרה בסוף? זה יעבור? זה ישתחרר? שאלה של לב מבולבל.