מרחבי האהבה הם לי חיים,
בחלל המרוגש אני אוחז בזר ורדים.
אל השדה שהוא שלי וגם שלך אני
שולח את ורדיי.
אחד אחד הם עוזבים את חיקי, מלווים במבטי,
אחוז הציפייה לפרוח.
שם, שדה-קטל מתגלה, הורדים שבים
אליי קמלים ונבולים, תלושי חיים.
מהכאב על מות ורדיי אז
מבשילה מילה, די.
דמעה גדולה, בועה של עצב,
התגלגלה ונשמטה בשקט.
אימא מציאות אז נאנחה בהקלה.
ובחלום, אותו מרחב שלא נשאר מוגן, אני
שומע את קולה של אימא מציאות:
"בני, ראה, קטן הזר שבחיקך."
ןאת אימי, הלא תכירי בנך?
האהבה היא לי קיום בלא תכלית והיא
ראשית שלי כמו-גם באחרית.
אין דרך זולתה, משלוח הורדים הוא לי
חיים.
"בני-מחמלי, הן תבין, לא בשדות-הקטל
יפרחו ורדים."
"אימי" אני עונה לה, "גם מכל ורד שחוזר קמל
צומחת לי תועלת.
הורדים שלי מלבלבים גם באדמת האבל,
בנך חי לו בחלל חלום ומתרפק אל סבל."
את חזי פערתי לקראתך, אישה.
וכבר מוכן הייתי את כל ורדיי לשלוח,
עד האחרון, עד שאאבד.
בנשיפה אחת קרה הפצת את ענני חלומותיי לכל עבר,
ואת כבר נמזגת לתוכי.
ועכשיו אישה, את מחייכת בסלחנות
ואימא מציאות בוכה. |