[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כמו קטע מיומן כתבתי אירועי שלושה ימים מחיי. לאחרונה אני לא
מצליח לכתוב כל כך, אבל משום מה דווקא מותה של סבתי מעלה בי
געגועים. זהו סיפור קצר בצורת יומן המעלה הרבה שאלות ותהיות
מחיי הפרטיים.


בהלוויה של סבתא הרגשתי מוזר. מוזר כי אולי לא הייתי אף פעם
בלוויה. הכרתי אנשים שמתו, התאבדו, הלכו מהעולם הזה בכל מיני
דרכים, אבל אף פעם לא באתי להלוויות שלהם. הייתי מגיע להזכרות.
אצל סבתא זו הייתה ההלוויה הראשונה. כשסבתא זיוה הלכה לעולמה
לפני כחודשיים, לא הספקתי להגיע ללוויה, אז חיכיתי להם בבית
ובאתי איתם לשלושים. ממש לפני כחודש. גם עשיתי איתם את השבעה.
מאותה שבעה התחלתי לשנוא את המושג. יושבים כל היום, כמה אפשר
לדבר. לפעמים יש אפילו תחושה שאתה חייב לדבר, גם אם אתה לא
רוצה, מעין אילוץ דפוק.

הפעם פחדו מההורים שלי, אז המפקדים שיחררו אותי כמה שיותר
מוקדם. סיבה נוספת לכך היא זה שהחליפו לי מ"מ חדש. קצת יותר
אכפתי, אבל זוהי כמובן דעה סובייקטיבית. לאורך כל הנסיעה,
שדווקא הייתה ללא מנוחה אפילו לרגע, לא כל כך הצלחתי לעכל את
מה שאבא אמר לי בפלאפון. אני מתחיל ממש לשנוא הודעות טקסט כמו
"תתקשר אלי בהקדם". ישר כשראיתי את ההודעה כבר עלו לי מחשבות
לראש. אבל עדיין רק כאשר הגעתי עם כל המשפחה להלוויה התחלתי
להבין מה קורה, יותר נכון, מה קרה. סבתא כבר אינה נמצאת.

אבא הביא לי זר פרחים, שבינתיים החזיק ואחר כך הניח על הקבר.
לבשתי בגדים שחורים, שלא יראו כמה אני רזה, כובע בגלל השמש
ומשקפי שמש, כדי שלא יראו אותי בוכה. ישר, בלי אפילו להסתובב,
חיבוקים ונשיקות ו"אנחנו משתתפים בצערכם", כאשר כל מה שלי יש
להגיד בחזרה זה "תודה". הלכתי ועמדתי בצד, ככה בין הספסל לפח
הזבל. שקד, בת דודה שלי שחזרה מאיטליה רק בשביל החתונה של
אחותי, באה ועמדה איתי. דיברנו קצת, לא התחשק לי לדבר כל כך.
גם עכשיו לא מתחשק לי לדבר כל כך. אני מרגיש קצת מאולץ. מתחשק
לי לכתוב, מתחשק לי לשיר, אבל ממש לא מתחשק לי לדבר. דודה שלי
מגיעה אליי, מחבקת אותי ואומרת לי "הבאתי את סבתא". אני מיד
מזיז את מבטי, מצפה לראות את סבתא. אבל לא, היא לא שם. מולי
עמדה סבתא בלנקה, הסבתא השלישית שלי, מלאה דמעות. לחיות בגיל
הזה זה נראה פתאום כל כך מפחיד.

כשהטקס התחיל הביאו את סבתא עטופה בתכריכים לבנים ומכוסה בבד
קטיפה כחול כהה עם רקמה בזהב עליו. הרב התחיל לדבר, ואני
התחלתי לרעוד. אז קלטתי, קלטתי שמי שביקרתי בעשרים שנה
האחרונות בכל יום שישי כשהייתי בבית, כבר לא נמצא, לא נושם, לא
יכול לדבר איתי ולא יכול לקום מהעגלה כשהוא יתעורר, כי היא לא
תתעורר. לקחתי צעד אחד אחורה מהמשפחה, ואז דודה שלי החלה להגיד
הספד. אח של סבתא בקושי הצליח לקרוא קדיש, ואז התחלנו את מסע
ההלוויה. אין לי מושג איך סבא התמודד עם כל זה. גם לא נראה לי
שהוא מצליח, הוא כל הזמן אומר "אתם משאירים לבד". סבא על כיסא
גלגלים, ולכן היינו צריכם להרים אותו בכל המדרגות ועד לחלקה.
הם הכניסו את סבתא אל תוך האדמה, ושוב, הרבי החל למלמל דברים.
"מצווה שכל הגברים ישתתפו בכיסוי הקבר". לא השתתפתי, ראשי כבר
היה טמון עמוק בכתפה של אחותי, אולי סוף סוף מעכל את מה שעכשיו
כבר יהיה מובן מאליו.

ישר נסענו לדירה של סבתא והתחלנו את הדבר שכבר התחלתי לגבש
אליו שנאה עזה. ואני לא מרבה לשנוא דברים, גם את הקפיטליסטים.
השבעה התחילה. אני ואחות שלי ירדנו לקנות שתייה ונרות זיכרון.
יותר מאוחר כל האנשים החלו לבוא לנחם- משפחה, שכנים ואפילו
הירקן של סבתא, שבמשך חמש עשרה שנה היה מביא לה אל הדירה ירקות
ועיתון בכל יום שישי. אנשים לא הפסיקו לבוא, לא הייתה לנו
מנוחה, גם לא ביום שלמחרת. לפחות נוצרה איזו קרבה משפחתית עם
בני הדודים שלי. בעיקר עם בת דודה שלי, שעד שלשום חשבתי עליה
כסתם פריקית, שהייתי קונה לה פעם בירה בימי שישי. התחלנו לדבר
על הכל, על דת, אמונה, תרבות, חברה וסתם על החיים ועל המחשבות
של כל אחד מאיתנו. אף פעם לא דיברתי איתה. לפני שלוש שנים
הכלבה שלה, לולה, הלכה גם היא לעולם הבא. עטר, בת דודה שלי,
לקחה את זה קשה, מאוד קשה. אז היא התחילה להתנהג כמו איזו
פריקית מוזרה. לי נהרגו הרבה בעלי חיים, אבל אף לא לקחתי את
מותם קשה כל כך. אבל עכשיו זה שונה, סבתא היא לא "ספידי
האוגר", שמת לי כשהייתי בגיל עשר. הוא לפחות קבור לי ליד
הבית.

לחמישי-שישי הבאנו את סבא, שיהיה איתנו בשבעה. כרגע סבא חי
בבית אבות סיעודי, אבל נחמד. משהו כמו שנה וחצי. מבין כל
האנשים נראה לי שסבא לקח את זה הכי קשה. בבית האבות לא כל כך
המליצו שנביא את סבא חזרה לבית, כי זה יגרום לו להיזכר בדברים,
ובסופו של דבר, כשיעזוב חזרה לבית האבות זה רק יצער אותו יותר.
בסופו של דבר סבא בא לחמישי-שישי. רוב הזמן הוא ישן או בכה. לא
כל כך דיבר עם האנשים שבאו לדבר איתו. לאט לאט הוא התחיל
להיקשר חזרה לבית. ביום שישי, לפני כניסת השבת, החזרנו את סבא
לבית האבות. בית האבות לא היה כל כך רחוק, הליכה של רק
שלושה-ארבעה רחובות. בן דוד שלי שי בא לעזור לסחוב את סבא.
מידי פעם סבא ביקש מאיתנו שנפסיק ושנחזיר אותו הביתה. היה קשה,
אבל הסברנו לו שזה לא אפשרי, אז הוא פשוט הפסיק לדבר איתנו...
כשהגענו לבית האבות ומסרנו חזרה את התרופות והחפצים שלו, ישבנו
לדבר איתו. הוא לא שיתף פעולה. קצת דמע, ואז שאל אותנו כאילו
הוא קובע עובדה: "אתם משאירים אותי לבד עכשיו". במשך עשרים
דקות דיברנו איתו בניסיונות נואשים להרגיע אותו. אחר כך התחילו
להגיש את ארוחת הערב, אז היינו צריכים לעזוב. מה שקשה והכי
שובר את הלב זה סבא. המחשבה והתהייה איך הוא יחיה עכשיו, איך
הוא יעבור את השנים המועטות שנשארו לו. בצער? בעצב? אני נורא
מקווה שלא.

חזרתי מהמוצב בדיוק כמו הביטוי "רבע עוף". כעת אני שוקל שישים
ושניים קילו, טיפל'ה יותר, כשהגובה שלי הוא מטר שמונים. לפי
הרופאים, אני אמור לשקול כשמונים קילו, אבל כרגע אני תיכף דורך
על קו התת תזונה. אני מנסה לאכול יותר, אבל אני לא מצליח. אני
לא מאבד מחוזקי, אלא להפך, בזמן האחרון אני נהיה חזק יותר.
בשבעה אתה טוחן אוכל, כל הזמן יש כיבוד, ואם אתה שמה כבר כל
היום, אז אתה גם אוכל. אמרתי לעצמי שאני צריך לנשנש יותר, כדי
שאעלה במשקל. כעת כבר לא חשוב לי כמה אני שוקל, האמת היא שאני
גם מתחיל לאבד שוב את החשק לאכול.

סבתא נפטרה מדום לב בעשרה לשתיים לפנות בוקר בבית חולים תל
השומר. הרופאים אמרו לאימא ואבא שהיא נפטרה תוך כדי השינה ולכן
היא לא הרגישה שום דבר. סבתא נכנסה לבית החולים שלושה ימים
לפני כן בכלל בגלל ירך שבורה. ותוך כדי שינה היא מצאה עצמה
במקום אחר. אני כבר שלושה לילות לא מצליח להירדם. כל לילה אני
מוצא עצמי עם הזריחה. היום יצאתי לרוץ בניסיון נואש לעייף את
עצמי, זה קצת עוזר. פשוט אין לי כוח לקחת כדורי שינה. לאחרונה,
מידי פעם אני חושב לעצמי לחזור לשתות, לעשן- דברים שעד עכשיו
שמחתי שנפטרתי מהם. לאחרונה, מידי פעם אני מוצא עצמי מעשן
ושותה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חסר לי נייר
טואלט





מישהו בעצירות


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/10/04 21:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אילון הופמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה