לכבודך,

מה שלומך?
שלומי טוב...

בשבוע שעבר התפטרתי מהעבודה בטענה שההנהלה לא מעריכה את עבודתי
כראוי ובכלל, שאני חוששת שהתקדמותי תיפגע עקב מדיניותם
הסקסיסטית. הם לא קיבלו את טענותיי, ההתפטרות הפכה לחילופי
מילים מעליבות ועל כן פוטרתי לאלתר.

אני כותבת לך את המכתב הזה מכיוון שהבנתי שאותו היום הייתה
הפעם האחרונה שראיתי ואראה אותך, אלא אם הגורל יתערב.
ההבנה הזו מעסיקה אותי מאוד ואולי אף יותר ממחשבותיי על התפנית
החדשה והמסעירה בהמשך הלא ידוע.
יותר משנתיים אני רגילה לראותך לפחות שלושה פעמים בשבוע ולבלות
לצידך חלק נכבד מזמני. אני חושבת עלייך וחולמת אותך. אני רוצה
אותך בכל מאודי.
בשיחה שקיימתי לאחרונה עם אחת מחברותיי הקרובות הסקתי שאני
מבזבזת את זמני לריק בהמתנה ליחס כלשהו מצידך ושלא נדבר על
חיבה, והכל במקום שאין לי בו עתיד.

השתדלתי להמתין בסבלנות ליום שבו אתגלה אליך "בתפארתי". אני
מודעת היטב שלידך איני מתנהגת כעצמי אלא כחיקוי עלוב ומסכן למי
שאני מתיימרת להיות. אני רק יכולה לקוות שאינך נגדי, זה יהיה
קשה מידי עבורי.

איני יכולה להירדם ועל כן אני כותבת את המכתב הזה שבוודאי
ולעולם לא ישלח אליך. אני מברברת במשך שורות שלמות כדי לנסות
להסביר עד כמה אני אוהבת אותך ועד כמה רב התסכול שלי שאיני
יכולה להגיד ולהמחיש לך את האהבה שלי. ליבי דואב עכשיו.

קשה לי להודות בזה. אולי - יותר מכך - מוזר לי להודות בזה. אבל
אני גם מרגישה הקלה גדולה מאוד מהפרידה הזו. בלעדייך אני יכולה
להיות אני עצמי ומשוחררת. אני לא מרגישה צורך להביט מאחורי
כתפי כל שניה כדי לחפש אותך, אני רגועה.

אתמול אמרו לי שלכל אדם יש לפחות חמישה אנשים שמוכנים למות
למענו... אני למענך.

אני מאחלת לך כל טוב ובהצלחה, אני מאחלת לך אהבה.
אני מאחלת לעצמי לא לפגוש בך שוב.

                                                   ממני
ושהכל נעשה בשבילך.