רחוב התאנים, פינת האתרוג. אתרוג זה היה? לעזאזל הייתי צריכה
לרשום את זה. אני שונאת ללכת לבד ואני גם שונאת לזכור שמות.
רימון. זה היה רימון, אני כמעט בטוחה. עכשיו רק צריך להסתובב
ולמצוא את הסמטה המעצבנת הזאת. הכל פה נראה אותו דבר!

מי בכלל ביקש מהם לעבור דירה, באמת? היה יותר נחמד במושב למרות
שאף פעם לא סבלתי את הריח של הפרות. גם לחלוב לא אהבתי. אבל
איכשהו, רק כשמשהו נעלם אתה מגלה שבאמת נקשרת אליו.
לעזאזל גם אין פה אנשים שאפשר לשאול. בעצם לא הייתי שואלת.
מספיק עשיתי פאדיחה כשניסיתי לפתוח את הדלת של החנות מהצד הלא
נכון. לא הייתי רוצה להוסיף על זה גם תדמית של מטומטמת שלא
זוכרת איפה היא גרה.

המון דברים יכולים לעבור לך בראש כשאתה מסתובב לבד.
אתמול הלכתי לדואר. חצי שעה לקח לי למצוא אותו, וכשהגעתי היה
תור ענקי. בדרך הביתה גיליתי שיש לי אובססיה לתולעים. ככה זה,
אתה מדבר עם עצמך יותר מדיי ואתה מתחיל להשתגע!

חייבת לנוח, קשה כל הריצות האלה. גם ככה אני לא ממש בכושר.
ניסיתי להתחיל דיאטה לפני חודש, כשעוד גרנו במושב. על מי אני
עובדת? דיאטה? אני? בטח.
יש כאן ספסל. לא אכפת לי לשבת עליו לבד, זה אפילו נחמד. אני
רגילה להיות לבד.
משהו מוכר לי באף... אני לא מצליחה להגדיר... אה, זה סתם ריח
של פרות. ריח של פרות? בעיר? בעצם זה דווקא אחלה ריח.
כבר שעה שאני יושבת כאן. מתי מישהו ישים לב שנעלמתי?

"דסי!"
מישהו קורא לי?
"דסי!"
דווקא נשמע מוכר.
"הדס, את מוכנה להיכנס הביתה?!"
אמא.
כמה טיפשי. כבר שעה שאני יושבת מתחת למרפסת.