האביב כבר נגמר, הקיץ הגיע,
שיא הפריחה כבר מזמן לו עבר;
הכל, ואני, כך אט-אט גווע,
קמל, ונופל, בין תלמי העפר.

תחת שמיים כחולים ושמש קופחת
אני כאן נשרף, בגופי, נשמתי.
כולם שם בפנים, מדברים, צוחקים,
חבל שאין הם זוכרים גם אותי.

בסתיו מתעטף בגלימה של עלים
מתים שנפלו מעצים עירומים.
אני הוא אחד עם החורף סביבי,
אחד, לבדי עם עלי השלכת.

הכח נגמר, ואיני עוד יודע
אם יש טעם להמשיך להתעמת באמת.
כולם לי אומרים שהאביב אך הפציע,
רק חבל שאני כבר מזמן...