הלכתי ברחוב הראשי. הרחוב היה מלא באנשים, מכוניות בכל פינה,
חונות ונוסעות. החנויות היו פתוחות ומלאות באנשים, השמש זרחה.
היום היה יום רגיל למדי.
אז הלכתי לי ברחוב, מסתכל על כל אותם האנשים והמכוניות, קורא
את כל השמות של הרחובות שאני עובר ליידם ופתאום זה בא לי.
פתאום, בלי שום התראה מראש יצא לי הצחוק הכי משוגע בעולם.
בהתחלה הוא התחיל בקטנה, כשרק קול קטן של גיחוך יצא מהפה שלי,
אח"כ כבר המשיך הגיחוך והתגלגל לצחוק, לא רציני אבל צחוק. אחרי
כמה שניות הצחוק נהיה כל כך חזק שכל איש במרחק של קילומטרים
יכול היה לשמוע אותו. נפלתי על הרצפה מרוב צחוק, לא ידעתי למה
אני צוחק, אבל לא הייתה לי שליטה על זה. שכבתי באמצע רחוב הומה
אדם והתגלגלתי מצחוק.
בדרך כלל לצחוק יש סיבה. צחוק יוצא לפעמים מבדיחה קורעת שסיפרו
לך הרגע. הוא יוצא לפעמים בגלל מבוכה, כשאתה לא יודע מה לומר,
לפעמים הוא מגיע בכלל כי אתה עצוב ואחרי שבכית כל כך הרבה אתה
צריך וחייב גם לצחוק. אבל הצחוק הזה, באותו יום, אני לא יודע
מאיפה הוא בא לי.
אנשים עשו מסביבי מעגל, עמדו מעליי בזמן שאני שוכב על הרצפה
ומתגלגל מצחוק, עמדו והסתכלו על הבנאדם המשוגע שעושה להם רעש
של צחוק באמצע היום. הם הסתכלו עליי במבט מוזר כאילו הם אף פעם
לא ראו מישהו מתפקע מצחוק. הם לא זזו. אני שוכב על הרצפה, צוחק
ואנשים עומדים מעלי ובוהים בי כאילו נפלתי מהחלל החיצון.
מכוניות עצרו בצד הכביש כדי לראות על מה כל המהומה. התנועה של
כל הרחוב נעצרה וכל האנשים  יצאו מהמכוניות שלהם כדי להצטרף
למעגל של האנשים הבוהים באיש הצוחק המוזר. פקק ענק השתרך לאורך
כל הכביש וצפצופי מכוניות החלו להישמע. צעקות של הנהגים
הממהרים שלא הבינו למה התנועה לא זזה כשהאור ברמזור ירוק.
כלבים התחילו לנבוח בקולי קולות, כאילו תתרחש עוד מעט רעידת
אדמה. חתולים התחילו לצווח, עכברים יצאו מהמחילות. להקות של
ציפורים התעופפו בסיבובים בשמיים וקרקרו בקול גדול. נהייתה
אנדרלמוסיה. אנרכיה. בלאגן.
ואני, ממשיך לצחוק. שוכב על הרצפה באמצע הרחוב וצוחק.
באותו יום הבנתי דבר אחד: העולם עוד לא מוכן, ואולי אף פעם לא
יהיה מוכן. כנראה שלאנשים זה מוזר לראות מישהו צוחק, הרי כל
החיים שלהם אופף אותם בכי. פיגוע כאן, תאונת דרכים שם, חיילים
מתים, פשע, עוני, מלחמה, רעב, אבטלה ואיש אחד שצוחק על כל
העולם, שוכב לו באמצע הרחוב וצוחק. קשה להם לקבל בנאדם שצוחק
סתם.
מאז, כשאנשים רואים אותי ברחוב הם רואים אדם עצוב, עם ראש שפוף
רק מחכה להתקף הצחוק הבא שכנראה לא יגיע לעולם.