מאז שאני והיא כבר לא אחד
מאז שאני והאהבה שבי נשארנו לבד
כמו סופה אימתנית שואגת היא בתוכי
חובטת בחוזקה בקירות לבי.
כמו ים גדול שנקווה מבפנים
גליו שוב ושוב את פני נשמתי שוטפים
אך למים הרבים אין מוצא
חסרה היא זאת שתשתה ממי האהבה.
רק הכתיבה פותחת לרגע את הדלת
המילים משחררות מעט לפני שאותי היא חונקת
האהבה אל הנייר בצורה של אותיות מטפטפת
אך הרגיעה לא נשארת, הסערה מיד חוזרת.
החיפוש החל אחר זאת שתרצה בה
זאת שתראה את אור המשואה שבי נדלקה
האור הבוהק שיוביל אותה אלי
וכשבה אביט, את אהבתי היא תראה בעיניי.
כשהיא תגיע, הסופה סוף סוף תשקוט בתוכי
הרוחות יתחלפו בקרני שמש שיחממו את אהובתי
הדלת תיפרץ ואהבתי תזרום אליה ובחזרה
ומילותיי תחברנה יחד לשירי אהבה, בשבילה. |
