אני כל יום יושבת כאן, בספסל הצדדי, מאחורי הורדים בגן.
מכאן, אני רואה את כל היופי של הגן  ומרגישה את השלווה שהגן
מקרין עליי.
אני באה לכאן כדי להירגע, כדי להנות מהניחוחות והצבעים. בד"כ
אני קוראת ספר או סתם יושבת ומתבוננת במבקרי הגן (ששמו הולך
לפניו ובאים אליו תיירים מהעולם הגדול).
זו הייתה השגרה, ככה זה היה  יום יום, עד שפעם אחת הגיע לגן
מבקר מיוחד במינו שנחרט בזכרוני.
הוא התיישב בספסל ממולי עם גבו לורדים...
היו לו עיניים חומות ומבריקות שמשדרות חום, אהבה וחוכמה, אהבתי
אותן.
אבל, יותר מכל אהבתי את החיוך שלו. היה לו חיוך ענק של שמחה
ורוגע; שפתיו שנמתחו לצדדים בזמן החיוך שיגעו אותי.
הוא קם מהספסל, הסתובב לכיוון שיח הורדים (האהוב עליי) האדומים
אדומים.
הוא התכופף לורד אדום אדום, הריח אותו ושאף את הניחוחות שהציפו
אותו לריאותיו, אצבעותיו עברו על עלי הורד, מלטפות, מגוננות,
דואגות כאילו היו עלי הכותרת של הורד ילדיו שלו.
היה נראה שהוא לומד על הורד דרך הנגיעה. זה שווה אותי בקסמו,
עד כדי כך הקסים אותי, שמאז שראיתיו לראשונה בגן כבר עברו שבעה
חודשים ואני מגיעה לגן ורק בשבילו, בשביל לראות אותו.

למרות, שעבר כל כך הרבה זמן מאז נפגשנו לראשונה, היה נראה שהוא
עדין לא הבחין בי. זה פגע בי, מפני שמבטינו הצטלבו כל כך הרבה
פעמים. אבל, בעוד שמבטי היה חודר - מבטו היה משקיף דרכי, כאילו
אינני קיימת.
רק לאחר זמן התברר לי מדוע...

כבר למדתי מהן השעות שבהן הוא מגיע לגן,
וביום אביבי אחד, הגעתי לגן, מקווה לראות אותו... התיישבתי
בספסל שמול הורדים האדומים אדומים וחיכיתי.
אבל, הוא לא הגיע.
נלחצתי, התחלתי לחשוב מה קרה לו?
אולי?...
לא! לא! אסור לחשוב מחשבות רעות.
התחלתי לחפש אחריו בגן, הסתובבתי הנה והנה, 10 דק', רבע שעה...
ואני לא מוצאת אותו.
כבר עברה חצי שעה ואני עדין לא מוצאת אותו, מה כבר קרה לו?
אולי הוא בכל זאת לא יגיע היום?
ואז ראיתי אותו, בפינה הכי מרוחקת בגן, ליד הוורדים  הלבנים.

רצתי אליו בכל הכוח, כמו אחוזת טירוף, כמו אמא שמצאה את בנה
האובד...
נגעתי בגבו, הוא הסתובב. אבל, במקום להסתכל לכיווני הסתכל
לכיוון השני.

ואז התברר לי מדוע, למה לא שם לב אליי, לא הבחין בי!
סיפרתי לו את כל מה שעברתי, בזכותו או בגללו, בשבעת החודשים
האחרונים.
הוא צחק ואמר שאני משוגעת, שבכלל  לא הכרתי אותו, את שמו אפילו
לא ידעתי ולמרות זאת, הייתי אובססיבית כלפיו.
כמו ששמעתי את זה מפיו זה באמת הצחיק אותי, אז הצטרפתי לצחוק
הפעמונים שבקע מפיו...

באותה שיחה הוא אמר לי את שמו, ליאור.
מאז היינו מגיעים לגן, יום יום, כדי לראות אחד את השניה.
אני זוכרת, שפעם אחת הוא אמר לי שהוא אוהב ספרים, הבטחתי לו
שאני אביא ספרים לגן ואקריא לו, אמרתי והבטחתי.
והוא היה מקשיב לסיפורים בשקיקה, מבקש שאני אקריא עוד פרק ועוד
פרק עד שספר בידי נגמר. הכי אהב את סיפורי הפנטזיה, המדע
הבדיוני והפעולה...
לפעמים היינו מדברים, מול הורדים האדומים אדומים. היינו מדברים
על הכל, אהבה ובגידה, שלום ומלחמה, מגבלות ואכזבה, פילוסופיה
ומדע, אמונה וכפירה...
וככה דרך השיחות למדנו להכיר אחת את השני, למדנו לאהוב זה את
זו.
לפני כל פגישה הרגשתי את פעימות ליבי, בפגישה עצמה נהנתי
ושכחתי מהכל, רק אני והוא היינו קיימים...
עד שכבר לא יכולתי לשמור בפנים, הייתי צריכה להוציא החוצה את
מה שאני מרגישה כלפיו.

הגעתי שעה מוקדם יותר לגן מכינה את עצמי נפשית למה שיש לי
להגיד.
כעבור שעה הוא הגיע מחייך ושמח מתמיד, אהבתי אותו כך, שמח
ונרגש כי אז העיניים שלו ברקו, התמלאו באור ואהבתי את מבטו כך,
מלא אור.

התיישבנו בספסל שהכי אהבנו, מול הורדים האדומים אדומים.

ואני סיפרתי לו, אמרתי לו שאני אוהבת אותו, שאני משתגעת במחשבה
עליו ושאני חייבת לדעת אם הוא מרגיש כך כלפיי.
הוא לא ענה, רק הישיר אליי מבט ולרגע אחד היה נראה שהוא מסוגל
לראותו אותי, להבחין בי.
תגובתו הייתה צחוק משוחרר ונטול דאגות, הוא אמר לי שיש לו
הפתעה בשבילי.
נפגעתי ממנו, אבל בכל זאת שאלתי: "מה?", הוא עשה עצמו כחרש.
נעלבתי ממנו, לא יכולתי לסבול יותר, נפרדתי ממנו לשלום ועזבתי
את הגן.

לא הלכתי לגן במשך כמה שבועות, ואז כשכבר התגברי והגעתי, הוא
לא היה שם.
שוב, מצאתי את עצמי בחיפושים אחריו אך, הפעם לא מצאתי אותו גם
לאחר חיפושים של שעות רבות...
כך גם היה ביום הבא וביום שלאחריו, הייתי בטוחה שהוא נפגע ממני
ושעכשיו הוא כבר לא יגיע אף פעם לגן שוב.
הייתי צריכה לדבר איתו אבל לא היה לי איך, כי בצורה מוזרה אף
פעם לא החלפנו מספרי טלפון או כתובות.

"ורד!", "ורד!" מישהו או ליתר דיוק מישהי קראה וקטעה את
מחשבותיי.
מולי לפתע, ראיתי אישה בעלת חזות מרשימה, לחיים מלאות, שפתיים
בשרניות, תלתלים שחורים כפחם שמתגלגלים בחוצפה ובבוז כל
הכתפיים והגב, לחזה העגול והמלא שלה, שגרם לנשים לפעור את פיהן
ולגברים להעמיד את חיילם דום, נצמדה חולצה לבנה ואת רגליה איתר
ג'ינס כחול כהה.
מבטה וחיוכה היו זהים לזה של ליאור.
היא שאלה אם אני במקרה ורד,
הנהנתי, מילים לא יצאו מפי נוכח מראה והעובדה שלא הכרתי אותה
אך בכל זאת היא הכירה אותי.
היא הושיטה את ידה, לחצתי אותה והיא חייכה. בחיוכה השתקף חיוכו
של ליאור ולא יכולתי שלהימנע מהצביטה בליבי כאשר עלתה בי
המחשבה עליו. היא אמרה לי שקוראים לה אוריה ושליאור בבית
חולים.

כששמעתי את זה, נלחצתי, ושאלתי שאלות: "מה כבר קרה לו?", "הכל
בסדר?", "למה הוא בבית חולים?", "באיזה בית חולים הוא?".
היא חייכה חיוך מצד לצד שחשף שיניים לבנות וציוותה עליי
להירגע.
היא ביקשה ממני להתלוות אליה, ולמרות שלא הכרתי אותה,עשיתי כן.
כשנכנסנו למכונית, היא סיפרה לי שהיא אחותו של ליאור ושליאור
בבית חולים מפני שעבר ניתוח עיניים ושהיום מסירים את התחבושות
שלו.

הכל היה מעורפל במוחי,לא הבנתי איך היא ידעה עליי ולמה הוא לא
סיפר לי על הניתוח, ומתי הוא בכלל הספיק לעבור אותו.
אוריה שקלטה את הבלבול בעיניי, הסבירה לי שלפני הניתוח הוא
סיפר לה על עליי, ואמר שלמרות שרצה לספר לי על הניתוח לא הגעתי
לגן יותר, אבל, הוא לא ויתר והמשיך להגיע לגן עד שכבר לא יכל
היה יותר בגלל הניתוח.
ואז הוא ביקש ממנה שביום של הסרת התחבושות שתבוא לגן לראות אם
אני שם ואם אני שם שתיקח אותי לבית החולים לראות אותו.
ואז הבנתי, הפנמתי בגלל זה הוא לא הופיע בגן, לא בגלל שנפגע
ממני, תחושת הקלה ושלווה התפשטה בגופי וחיוך התפרש על פרצופי.

כשהגענו לבית החולים, ליבי פעם במהירות, עם כל צעד שעשיתי על
רחבת הדשא הנקייה, בהתקרבות אליו, ליבי דפק במהירות גבוהה
יותר.

הגענו לחדר שבו הוא שכן. החלון שלצד מיטתו, היה פתוח ודרכו היה
ניתן לראות את הורדים האדומים אדומים שפרחו בחצר בית החולים.
הוא שכב על המיטה עם התחבושות סביב עיניו מוקף בחברים ובני
משפחה שהגיעו לבקר בשל האירוע.
הרופא שנכנס דקות מעטות לאחר מכן, שאל אותו אם הוא מוכן להסרת
התחבושות הוא ענה שרק אם ורד שם, עניתי שאני שם.
הרופא התחיל להסיר את התחבושות,אט אט נפלה שכבה ועוד שכבה עד
שלבסוף הוסרה התחבושת.

ליאור מצמץ, קרן אור חדרה מבעד לחלון.
כולם הביטו בו המומים ונרגשים, מחכים לדבריו. הוא לא ידע מה
להגיד...
רק חייך, ועל פניו הופיע אותו חיוך שכל כך אהבתי שכל כך
השתעגתעי בגללו.
לאחר ההתרגשות והשמחה חבריו והמשפחה הרחוקה נפרדו לשלום כאשר
על פניהם נשקפת השמחה שהקרין ליאור לאחר שראה את העולם...

נשארנו לבד בחדר, הוא ביקש שאשב לידו, התיישבתי.
שאלתי אותו: "זו ההפתעה, נכון?".
הוא הביט בי וענה שכן.
בפעם הראשונה, לאחר הסרת התחבושות, הצטלבו מבטנו. והפעם,
ידעתי, הוא מבחין בי.


שתיקה ארוכה השתררה במשך הדק' הבאות,כאשר הוא מעביר את ידו על
פניי, לומד להכיר אותי מחדש בדרכו הישנה, דרכו שלו.
כריות אצבעות, מהססות חוששות הוא עביר על מצחי, משם ירדו
אצבעותיו אל הלחי, גופי הצטמרר ידעתי כי הוא הגבר שלי, הוא
האחד שיגרום לי להרגיש נחשקת ונאהבת, משם ירדו אצבעותיו אל
שפתיי..."נשק אותי כבר" חשבתי לעצמי...

התקרבתי אליו, הוא קרב את פניו אליי ולחש בשקט בשקט , רק
בשבילי, בשביל שאף אחד לא יגנוב את זה מאיתנו.
"אני אוהב אותך הכי הכי".
ואז הוא נשק לי, נשיקה מסעירת חושים.
הרגשתי את בשר שפתיו, אותן שפתיים שכל כך אהבתי, מעסות את
שפתיי,
לשונו כמו גשש בלישה בתוך פי בסקרנות, וכמו בלש מוצלח מצאה את
הכל.
הוא לא תבע ודרש, אלה ביקש ועינג וקיבל...
הרגשתי את לשונו לוקחת ונותנת,
הרגשתי איך בלי פחד בלי חשש, כאילו עשיתי זאת שנים רבות, אני
נותנת ללשוני חופשיות, והיא שמחה על הדרור שניתן לה, מגששת,
חוקרת את חלל פיו עוברת על כל שן ושן,ולא מחסירה אף פינה...
ואז הרגשתי איך הנשיקה הופכת עדינה יותר, ואת ריח הורדים
האדומים אדומים שמחוץ לחלון עולה באפי...