כשהייתי קטן הייתי חתול.
כשהייתי בבטן אבא קיווה לבן. הוא רצה ללמד כדורגל את התינוק
שיצא וקצת לקלל.
אמא אמרה שלא אכפת לה, למרות שאני חושב שהיא קיוותה לבת שהיא
תוכל להלביש.
אבל אז אני יצאתי.
סבתא סיפרה לי פעם, קצת לפני שהיא נפטרה, שכשראו אותי בפעם
הראשונה באולטרא סאונד האחות החניקה צווחה ואבא כמעט התעלף.
אבל ככה יצאתי. זה לא אשמתי. חתול.
את כל הצמר שהסבתות קנו בשביל לסרוג סוודר לקטן שיבוא הם שמו
לי בחדר. חתולים לא צריכים סוודרים אבל הם בהחלט יכולים להנות
מכדורי צמר.
אבא סידר לי גם קערה לאוכל עם השם שלי עליה, מיצי.
בבית ספר לא היה לי קל. הסתדרתי עם הבנות בקלות, כי הן אהבו
לגרד לי מאחורי האוזניים ולשמוע אותי מגרגר. הבנים קראו לי
פוסי.
כשהייתי חוזר הביתה ומילל בשקט, אמא הייתה אומרת לי שבעיניה
אני הכי יפה. לא האמנתי לה.
כשהיא הייתה מגרדת לי מאחורי האוזניים והייתי מגרגר בשקט
ומתחכך לה על הרגל, תמיד קיוויתי באחורי הראש שכשאני אהיה גדול
אני כבר לא אהיה חתול. שאני אתעורר בוקר אחד עם זיקפת בוקר
במקום גוש שיער בגרון, שאני אוכל לאכול עם מזלג וסכין ולהתקלח
כמו שצריך במקום ללקק את עצמי. זה נהיה קצת מביך כל עניין ה
'לנקות את התחת עם הלשון'.
עכשיו אני כבר איש עסקים מצליח. שיניתי את השם שלי לדוד, זה
יותר מתאים. זה השם שאבא שלי רצה לתת לבן שייוולד.
אני לובש חליפות ומרוויח טוב. מביא פרנסה הביתה ואפילו נשוי
פלוס שניים. שני ילדים מקסימים, בן ובת. נכדים מושלמים.
את השפם כבר גילחתי והזנב בכלל נכרת לי בקרב עם כלב נטוש
שהסתובב לנו ליד הבית כשהייתי צעיר. כשאשתי שואלת ממה הצלקות,
אני אומר לה שזה מהמלחמה.
אבל מידי פעם, באמצע סקס טוב או ארוחה מעולה, יוצא לי גרגור
כזה של הנאה שאני מנסה להדחיק בשיעול.