[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבנר יונה
/
עד שיבוא שלום

1
הלילה בכפר סבא היה חורפי במיוחד, גשם עז מהול בברד ירד בלי
הרף, הרוחות נשבו בצמרות בעצים, מאיימות להפשיט אותם ממלבושי
העלים שלהם, הכבישים נשטפו מהעפר ומערפיח שציפו אותם והאוויר
מורק בכפור שנערם וכיסה את פני הקרקע החשופה.

היה זה אחד הבקרים שאיש אינו רוצה לקום מהמיטה ולעזוב את
חמימות הפוך ומתיקות הכרית.
למרות כול מאווייו להתכרבל תחת הפוך ולהתעלם מהנעשה סביבו, הוא
קם, התלבש בחיפזון ויצא בהליכה מהירה לעבר הספרייה העירונית.
הוא לא היה רגיל להיות ער בשעות כאלה, אך אף על פי כן נהנה אדם
מאווירת הרעננות של בוקר חדש.
הגשם והרוחות הסוערות שנשבו כול הלילה מירקו את הרחוב, הכול
היה נקי ורענן והטיפות שעל עלי העצים הבהיקו לאור קרני השמש
הבודדות באותו הבוקר. אפשר לומר שבמובן מסוים, נהנה אדם מעצם
היותו בחוץ, על אף שחשב כי אין זה הגיוני, כיוון שעליו לקום
מוקדם כול-כך וללכת ברגל ובקור רק כדי לחפש איזה ספר.
לאחרונה די נמאס לו מאורח החיים שניהל, הוא ניסה שוב ושוב
לחשוב מה באמת הוא רוצה לעשות, ממה הוא נהנה ומה גורם לו
להרגשה טובה, אבל גילה שחוץ מהשגרה, שאליה הרגיל את עצמו, לא
היה לו כמעט שום דבר. הכול היה נראה מעורפל בחייו ממש כמו
הלילה שעבר, אבל הוא הזכיר לעצמו שגם לאחר לילה כזה יש בוקר
חדש ורענן ממש כמו היום.
לאחר מספר דקות של הליכה מהירה בצינת הבוקר הגיע אדם לספריה
ונכנס בהיסוס, תוך שהוא נזכר כי הוא לא ביקר בה קרוב לעשר
שנים.



אדם יצא מהספרייה כשהוא נושא בידו ספר עב כרס, לא היה ברור לו
אם באמת ברצונו לקרוא אותו, אך זה לא שינה דבר, מכיוון שעצם
העובדה שהחזיק את הספר בידו גרמה לו לחוש משהו ממנו ולהרהר
באותם דברים שבהם הספר עוסק, או כך לפחות חשב.
לורה הגיחה לפתע מפינת הרחוב כשהיא מתנשפת בכבדות, צמותיה נחות
ברפיון על כתפיה. "אדם!" קראה בתדהמה, "מה אתה עושה פה? אל
תאמר לי שבאת לספריה."
"כן," ענה אדם בגמגום תוך שהוא מגרד את ראשו במין מחווה של
צניעות, "חשבתי שאולי כדאי לי."
"אני לא מאמינה!" חתכה לורה את דבריו, "זה מלחמה ושלום, אני
מחכה לספר הזה חודשים. איך השגת אותו?"
"אהה... לא יודע... פשוט נכנסתי לספריה ושאלתי אם יש להם את
הספר," השיב אדם במבוכה.
"מה?! זה לא ייתכן! ביקשתי שישמרו לי אותו," אמרה לורה תוך
שהיא קומצת את אגרופיה בצידי גופה. אדם היסס לרגע, ואחר אמר:
"את רוצה אותו? אני במילא כנראה לא אקרא אותו בזמן הקרוב..."
"מה?!" שאלה לורה בתדהמה, "אז מדוע לקחת אותו מהספרייה?" אדם
החל להסמיק, משפיל את ראשו תוך שהוא מחפש תשובה הולמת, "את
יודעת," הוא התחיל, "החיים שלנו הם כול כך מורכבים..."
"כן, כן," קטעה אותו לורה, "לא ידעתי שאתה כזה פלספן, חוץ מזה,
מאיפה מישהו כמוך שיושב כול היום מול הטלוויזיה והמחשב שלו
יודע משהו על החיים?" אדם עשה עצמו נעלב, עיניו הביעו מין
בלבול מהול בתסכול. "מצטערת, לא התכוונתי לפגוע," אמרה לורה
בעדינות. "זה רק, אתה יודע... אנשים כמוך, שמסתגרים כול היום
בבית בלי לצאת ואין להם כמעט חברים, חוץ מהמחשב והטלוויזיה,
אני פשוט לא יכולה להבין, איך אפשר לחיות ככה...  באמת, בלי
לפגוע, אולי תסביר לי? לא חסרה לך קצת חברה, לראות קצת אנשים,
להסתובב ברחוב, אתה יודע, יש עולם בחוץ...  מילא אם היית עושה
משהו מועיל או כיף, אבל מחשבים זה ממש דוחה, חוץ מזה שאני לא
מבינה בכלל איך הם עובדים, זה ממש מעצבן שלכול דבר כאילו צריך
אותם."
אדם היה ממש נרגש לאור ההתקפה הבלתי מתוכננת מצד לורה. עד שאני
פוגש מישהו, הוא חשב לעצמו, אני שומע רק תלונות, ועוד היא
אומרת שהיא לא מבינה למה אני לא נפגש עם אנשים. לורה נעצה באדם
מבט שואל, ברור שהוא כלל לא שם לב לכך, מכיוון שהיה מרוכז
במחשבותיו הוא. "נו, אתה מתכוון גם להגיד משהו, או להמשיך
לבהות ככה באוויר כמו שאתה עושה גם בכיתה?" אדם התנער
ממחשבותיו, "אה א... אני... לא, זאת אומרת כן...  גם אני לא
מבין אותך, איך את יכולה לסבול כול כך הרבה אנשים ולעשות מה
שכולם חושבים וכול הזמן כולם רואים אותך ומסתכלים על מה שאת
עושה... לא עדיף לעשות מה שאת רוצה לבד, לבחור במה שאת רוצה
ו..."  אדם הרים את כתפיו והשפיל את מבטו, "לא יודע, ככה
אני."
לורה הביטה באדם, משהו במבטה היה שונה, היה בו מין רוך וחמלה,
היא היססה לרגע ואחר אמרה: "אני חושבת שאני מבינה על מה אתה
מדבר, אבל עדיין, העולם... אתה יודע, אי אפשר פשוט להתעלם
ולהסתגר כול היום בבית, צריך לחיות את החיים."
"אני אוהב את החיים שלי," אמר אדם, "אני מאושר מאיך שאני חי,"
הוסיף בחוסר בטחון.
"נו באמת," אמרה לורה בעדינות תוך שהיא מסיטה את מבטה הצידה,
"אתה לא מכיר שום דבר אחר, תמיד היית ככה! אדם, אני לא מנסה
לפגוע, באמת שלא," לורה הביטה בעניו במבט מלא משמעות, "אבל
אולי כדאי לך לנסות קצת לפעמים, אתה יודע, לצאת ולפגוש
אנשים."
אדם הרכין את ראשו - "במילא אף אחד לא אוהב להסתובב אתי, יש לי
חברים רק ברשת."
"במה?" לורה הרימה גבה בתמיהה, "את יודעת, באינטרנט," השיב אדם
במהירות. "זה לא נחשב. אתה אפילו לא מכיר אותם, אני מדברת על
אנשים אמיתיים לא על... איך שלא קוראים לזה."
"תראה," אמרה לורה תוך שהיא מנסה להשיג חזרה את תשומת ליבו של
אדם, שנראה היה כי איבד עניין בשיחה, "אני באמת רוצה..." סילון
מים חד ניתז על פניה ובגדיה של לורה, היא כלל לא שמה לב כי הם
עומדים ליד שלולית גדולה. "אוי!" צעקה לורה תוך שהיא מכסה את
פניה בידיה, המכונית עצרה בצד הדרך. אדם לא ידע מה לעשות, "אני
מצטער," הוא אמר בטון מבולבל, "אני חייב ללכת."
"מה?" לורה הסיטה את כפות ידיה מפניה הרטובות, "אני חייב לזוז
באו לקחת אותי," השיב אדם. "אבל אתה גר נורא קרוב," אמרה לורה.
"לא משנה," אמרה, תוך שהיא מנגבת את פניה בידה," רק רציתי לומר
שאם תרצה אני מוכנה להכיר לך חברים." אדם הפנה את פניו לעבר
המכונית החונה כשעל פניו מבט של בוז, "אני לא צריך טובות,"
מלמל לעצמו, "יש לי את החיים שלי." אבל לפני שנכנס למכונית
החזיר את מבטו לעבר לורה כשחיוך נבוך על שפתיו, הוא לא ידע
למה, הוא הרגיש משהו שלא ידע להסביר. דלת המכונית נסגרה בטריקה
ולורה התרחקה כדי לא לקבל מקלחת שנייה היום, "לפחות הייתי
לוקחת ממנו את הספר," חשבה לעצמה.



"היי רוני! מה העניינים?" צעקה לורה ונופפה בידה לשלום. בצידו
השני של הרחוב הלכה לבדה רוני כשראשה כפוף מעט, שערה הבלונדי
הסתיר את פניה, אך לורה לא נזקקה כלל לראות את פניה כדי לדעת
כי זאת רוני. לאף אחת בשכונה, לא, בעיר כולה, לא היה שיער כמו
של רוני - חלק, ארוך ובלונדיני, ממש מדהים - "הלוואי ולי היה
שיער כזה במקום התלתלים המעצבנים," חשבה לעצמה.
לא רק שרוני לא התייחסה לקריאותיה של לורה, היא המשיכה לצעוד
כשהיא מכסה את אוזניה כאילו שאינה רוצה לשמוע את קריאותיה
ומהלכת במין תנועות מוזרות.
זה היה כבר יותר מדי, נכון שלורה ורוני לא היו החברות הכי
טובות אבל להתנהג ככה זה ממש ילדותי!
לורה קפצה אל הכביש כשבדעתה להגיע אל רוני ולהטיף לה קצת על
איך מתנהגים.
"ווואאאווומממ...." נשמע צפצוף מחריש אוזניים וכמעט שלורה עפה
באוויר מחמת ההדף, המשאית החמיצה אותה בסנטימטרים ספורים. לורה
לא הצליחה לנשום, היא התכווצה על שפת המדרכה כשליבה הולם
בחוזקה. מצידו האחר של הכביש הורידה רוני את האזניות מעל ראשה
והתקדמה בזריזות לעבר לורה. "את בסדר?" היא שאלה בפנים מודאגות
תוך שהיא בוחנת אותה לוודא שלא נפצעה. "כן, כן אני...
אני אהיה בסדר, נראה לי שכמעט חטפתי התקף לב."
רוני עזרה ללורה לקום, הן התרחקו מעט מהכביש וישבו על חומת
האבן שהייתה מאחוריהן. "רוני, אני לא מבינה," אמרה לורה, "מדוע
התעלמת ממני כשקראתי לך? ועוד להעמיד פנים כאילו שאינך שומעת,
אני לא מכירה אותך ככה, לפחות לא הייתי חושבת שתתנהגי אלי
בצורה כזאת." לורה התנשמה בכבדות והניעה את אצבעותיה בעצבנות.
"לורה, אולי תקראי למישהו שיבוא לאסוף אותך, נראה לי שכדאי
שתנוחי קצת," אמרה רוני בדאגה. "אני אהיה בסדר," קטעה אותה
לורה, "אבל אני באמת לא מבינה..."
"לורה, די! הייתי עם אוזניות, טוב, לא שמעתי אותך כי שמעתי
מוזיקה במיני-דיסק שלי, אוקיי? אל תהיי כזאת לחוצה," חתכה אותה
רוני.
"רוני, את לא יודעת שזה מסוכן ללכת ברחוב ולשמוע מוזיקה? אפשר
להידרס..." לורה הביטה לעבר רוני ושתיהן פרצו בצחוק. לורה
השתעלה. "טוב נראה לי שבאמת  שכדאי שאלך לנוח קצת, אני פשוט
שונאת לקרא להורים שלי לבוא לאסוף אותי, את יודעת, הם תמיד
מתחילים להתעניין ולשאול כול מיני שאלות מטרידות."
"תתקשרי לבועז," אמרה רוני. "את חושבת שהוא יבוא?!" שאלה לורה
בתמיהה.
"בטח לורה, למה שהוא לא, את יודעת איך הוא אוהב את הקטעים
האלה, זה מה שעושה אותו גבר בעיניו."
"ואת עדיין חושבת שכדאי להתקשר?" שאלה לורה כשהיא בוחנת
בחשדנות את תגובתה של רוני. "איזה ברירות יש לך?" אמרה רוני
תוך שהיא מחייכת חיוך לא ברור.
"טוב, טוב, אני מתקשרת," השיבה לורה.
"אוי! אני לא מאמינה," קראה לורה בבהלת מה, שתיהן נוכחו לדעת
כי התיק של לורה נקרע ותכולתו הייתה מונחת על הכביש, הכול היה
מעוך ורטוב.
"טוב," אמרה לורה, "לפחות זאת לא אני שם."
"כן," הסכימה רוני, "אבל בואי לפחות נרים את הדברים החשובים."
לאחר שלקחו את הארנק של לורה ושאר ה"חשובים", התקשרה רוני
לבועז ובקשה ממנו לבוא "להקפיץ אותנו לבית של לורה."
"הוא כבר מגיע," אמרה רוני והחזירה את הטלפון הנייד לתיק הצד
שלה, "אני רק מקווה שלא יתחיל עם השטויות שלו, בזמן האחרון הוא
התחיל עם ירידות על אדם. זה ממש לא יפה, כשהוא רוצה להצחיק הוא
יודע איך, אבל עדיין זה לא אמור להיות על חשבון אחרים."
לורה הביטה לעבר רוני ושאלה: "תגידי, מתי פעם אחרונה ראית
אותו?"
"את מי?" שאלה רוני, "את בועז?"
"לא, לא את בועז," אמרה לורה בעצבנות, "את אדם! אני יודעת שאת
רואה את בועז כמעט כול יום," אמרה לורה וחיוך ממזרי עלה על
שפתיה. רוני חייכה חיוך מאולץ, "ממש מצחיק," אמרה, תוך שהיא
מטה את ראשה הצידה. "די, אני צוחקת, אבל ברצינות, מתי ראית
אותו לאחרונה?" שאלה לורה. "אני לא יודעת, חודש כמה חודשים,
שנה, אולי יותר... גם ככה הוא אף פעם לא עניין אותי במיוחד."
ענתה רוני בלי להרים את ראשה.



לאחר מספר דקות הופיע בועז במכונית פולו קופה האדומה שלו. "אוי
לא, אני כבר רואה את זה בא," אמרה לורה בקרירות. רוני הביטה בה
במבט משועשע, "אני דווקא די אוהבת את הסגנון שלו."
"כן, שמתי לב לזה," אמרה לורה וחשבה לעצמה שכשהיא מסתכלת על
בועז היא מבינה קצת על מה אדם מדבר. "למה למשל בועז צריך
להחליף מכונית כול שבוע, מה טוב בזה? הרי הוא עושה את זה רק
בשביל הרושם על החבר'ה."
"היי בועז!" קריאתה של רוני קטעה את מחשבותיה, רוני קפצה למושב
הקדמי ולורה התיישבה מאחור, עדיף ככה חשבה לעצמה, לפחות בועז
לא ישים אלי לב יותר מדי.
"לורה, מה קורה?" בועז הסתובב אליה. "יאללה רק תיסע כבר," חשבה
לעצמה והסתפקה בחיוך מאולץ ו"היי" קליל.
בועז לחץ על הדוושה והפולו זינקה ממקומה בשאגה. "אוי, שוב עם
השטויות," חשבה לורה לעצמה, "לא יכול בלי לנסות לעשות רושם."
במושב הקדמי הריעה רוני בשמחה. חיוך קלוש עלה על שפתיו של
בועז. רוני ובועז לא הפסיקו לדבר במשך כול הנסיעה, הנסיעה ארכה
רק כעשר דקות אבל בעיני לורה חלף נצח, היא הייתה מעורפלת
לחלוטין וחיכתה לרגע שתגיע הביתה ולא תצטרך לשמוע את חברתה
הטובה שכבר לא מתייחסת אליה ואת דיבורו המתנשא של בועז.

"לורה, לורה! את בסדר?" קראה רוני מהמושב הקדמי, "מה...  אה,
אני... לא יודעת."
"לורה, תסתכלי עליי," קראה רוני בדאגה. לורה הרימה את ראשה
מברכיה, ענייה היו אדומות ופניה חיוורות. "בוא בועז, תעזור לי
לקחת אותה הביתה," לורה שלחה מבט קודר לעבר רוני. "טוב בועז,
תישאר שנייה כאן," תיקנה רוני, "אני לוקחת אותה ומייד חוזרת."
בועז לא הגיב, הוא הושיט את ידו לתא הכפפות והוציא דיסק, של
"המלך" כמו שהוא נהג לקרוא לו, לורה יכלה לשמוע את המוסיקה גם
שכבר הייתה סמוך לביתה. "רוני," אמרה לורה והוסיפה מבט רב
משמעות, "אני מקווה שאת לא מתכוונת לעשות שטויות, את יודעת
שהכול אצלו זה רק לרושם הוא חושב שכולם משחקים אצלו בתיאטרון
בובות."
"אבל לורה," התחילה רוני לומר ונשתתקה, היא הרכינה את ראשה
ואחר אמרה "את צודקת, גם אני יודעת את זה בפנים, זה רק
שלפעמים..." לורה השתעלה ולפתה את בטנה.
"טוב לורה כדאי שתכנסי, נדבר כבר, ביי." לפני שלורה הספיקה
לומר מילה, רוני נעלמה במורד המדרגות. "אוי הילדה הזאת לא נחה
לרגע," חשבה לורה לעצמה ונכנסה לביתה.

"היי לורה!" נשמע קול מוכר. אימא של לורה עמדה בסלון ולידה
ישבו שלושה אנשים זרים לחלוטין. "אוי רק זה חסר לי," חשבה
לורה, "אנשים זרים בסלון שלנו כשאני..."
"לורה, נו בואי תאמרי שלום לבני הדודים שלך," אמרה אימא של
לורה במתיקות מעושה. לורה תמכה את ראשה בידה, היא נזכרה
שההורים שלה אמרו שבני הדודים שלה צריכים לבוא לבקר, אבל למה
דווקא עכשיו? לורה זקפה מעט את ראשה, "היי," אמרה ברפיון.
"שלום," ענו בני הדודים במקהלה. לורה התקרבה קצת, עכשיו יכלה
לראות שהם חבשו כיפות לראשם, או כן, נזכרה, אבא אמר שהם
מתנחלים. "אני לא מבינה למה הם באו אלינו, הרי אף פעם לא היה
לנו קשר איתם," חשבה לורה לעצמה והתקדמה לעבר המסדרון המוביל
לחדרה.
"לורה, אולי תשבי איתנו קצת?"
"זה כבר מתחיל להיות מוגזם," חשבה לורה לעצמה, "מילא שהם
מזמינים אנשים שאני לא מכירה, אבל למה אני צריכה לבדר אותם"?
אבל מכיוון שלא היה לה כוח לריב, היא התקרבה והתיישבה על
הכורסה הקרובה ומייד שמה לב שהאווירה איננה כפי שהרגישה
כשנכנסה לביתה, היא הבחינה כי עיניו של הקטן בבני הדודים היו
לחות, מדמעות ככל הנראה, וגם השאר לא היו נראים משהו ולא, זה
לא היה בגלל שהם היו "דוסים," פשוט הייתה איזו שהיא אוירה
דיכאונית בחדר.
אימה של לורה הישירה מבט אליה ואמרה: אסתר, אימא של דוד, דרור
ואמיתי נפגעה בפיגוע לפני יומיים, מצבה לא טוב והיא מאושפזת
במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים. בן הדוד הקטן מחה דמעה נוספת
מעיניו. לורה עכשיו הייתה ממש מבולבלת, גם ככה הראש שלה כמעט
התפוצץ ועוד כול זה... היא התחילה לראות במטושטש וראשה נעשה
כבד, היא רצתה לומר: "אימא, אני חושבת שאני עומדת להתעלף," אבל
לא היה לה כוח לדבר. לורה התעלפה, ראשה שמוט על כתפה ועיניה
עצומות למחצה.

בשנייה הראשונה חשבה אימא של לורה כי זו מין הצגה שבה לורה
מביעה עד כמה אין לה עניין בלשמוע סיפורים על אנשים שהיא לא
מכירה, אבל לורה היא בחורה רגישה, גם אם היא חושבת משהו רע על
מישהו או על משהו היא לעולם לא תראה זאת באופן שיפגע בו.
"דודי!" קראה אימא של לורה, "תתקשר למד"א!"
אימא אחזה בפניה של לורה בעדינות. "אוי היא קודחת מחום," קראה.
דודי חייג למד"א והודיע כי "מישהו התעלף, כנראה מחרדה" הוא
הוסיף. תוך מספר דקות הגיע צוות ממד"א, נהג-פרמדיק ושתי
מתנדבות, הם השכיבו את לורה על גבי האלונקה והעלו אותה
לאמבולנס, "היא תהיה בסדר גמור," אמר הנהג. אימא של לורה רצתה
לנסוע יחד איתה לבית החולים, אך לא רצתה להשאיר את בני הדודים
לבד בביתם, לורה פתחה חצי עין ואמרה "אימא, אני בסדר אל
תדאגי."
"דודי, אמיתי, דרור, בואו ניסע לבית החולים ברכב" קראה אימה של
לורה. הם ליוו את האמבולנס לבית החולים. כשהגיעו, לורה כבר
הייתה בהכרה מלאה, היא ניסתה לשכנע את צוות המגן דוד אדום שהיא
כבר מרגישה כמעט טוב: "רק אקמול או שניים ואני מסודרת, לא צריך
לזה בית חולים."
"תשמעי," אמר הפרמדיק, "יש לך חום של כמעט ארבעים מעלות, וחוץ
מזה, אם את לא מתאשפזת את צריכה לשלם חמש מאות שישים שקלים על
ההסעה," הנהג חייך, נראה שהצליח לשכנע אותה.
לורה שכבה במיטה- אלונקה, מחכה שהיום הסיוטי יסתיים כבר. אימה
ובני הדודים הופיעו, הם ליוו אותה עד לנקודת הרישום, שם אמרה
להם אימה של לורה שילכו למחלקה בה אימם מאושפזת וכאשר תשתחרר
לורה, הם יצטרפו אליהם.
בני הדודים הלכו לכיוון מחלקת טיפול נמרץ בעוד אימה של לורה
עומדת לצידה ומחזיקה את ידה.
"אני ממש מרחמת עליהם," אמרה לורה בקול חרישי, "לא מספיק שאין
להם אבא, עכשיו הם עומדים גם לאבד את אימא שלהם."
"לורה... אל תהי כול כך פסימית, יכול להיות שהיא תחלים למרות
המצב הקשה שבו היא נמצאת," אמרה אימה. לורה הנהנה בראשה
לשלילה. "אני לא פסימית, אני פשוט מציאותית, חוץ מזה, אני ממש
לא מבינה את הטיפשות הזאת, לגור באדמות של ערבים, ואחר כך הם
עוד מתפלאים שיש פיגועים ואנשים נפצעים, זאת אשמתם! למה הם
צריכים לסכן את עצמם ככה, מה, חסר מקומות בארץ שאפשר לגור
בהם?"
"טוב לורה... נראה לי שכדאי שפשוט תנוחי קצת," אמרה אימה
ברכות. לורה הנהנה הניחה את ראשה על הכרית ועצמה את עיניה. אבל
לורה לא נרדמה, היא לא יכלה, כול הזמן ראתה בדמיונה את אמיתי
הקטן בוכה אחרי שאמרו לו כי אימו לא החזיקה מעמד ומתה מפצעיה.
"המסכן, הוא בסך הכול בן עשר,אבא אין לו כבר חמש שנים ועכשיו
הוא יאבד גם את אימו, מה נותר לו בחיים"? לורה החליטה שכאשר
היא תרגיש קצת יותר טוב היא תלך לראות את דודתה ולדבר עם
האחיינים, היא לא חשבה שזה יכול ממש להועיל, אבל היא הרגישה
שהיא חייבת לעשות משהו למענם.



דוד, דרור ואמיתי הגיעו לטיפול נמרץ לחדר בו הייתה מאושפזת
אימם. הם שאלו את האחות האחראית אם אפשר להיכנס לחדר, האחות
אמרה כי כרגע סיימו ניתוח ברגלה של אימם להוצאת רסיס מתכת והיא
עדיין תחת השפעת סם ההרדמה, אבל באופן כללי מצבה יותר טוב
מאתמול. אין דבר בעולם שהיה משמח את הנערים יותר מלשמוע בשורה
כזאת ועם זאת אף אחד מהם לא הראה שום סימן של שמחה, הם ידעו
היטב מה היה מצבה של אימם ושגם אם מצבה השתפר מעט היא עדיין לא
יצאה מכלל סכנה, רסיסי מתכת פגעו בכול חלקי גופה ויתכן שפגעו
באיברים חיוניים או בכלי דם. "טוב, אנחנו נחכה פה," אמר דוד,
"תאמרי לנו בבקשה מתי שאנחנו יכולים להיכנס אליה." האחות
האחראית הנהנה וחזרה לעיסוקיה. שלושת בני הדודים ישבו צפופים
במסדרון של המחלקה לטיפול נמרץ, ממתינים להודעה מהאחות
האחראית.



2
"זה מה שאתם נותנים, הא"! צעק גיורא, "אתם עושים את זה עוד פעם
והפעם תוך שתי דקות ועם אלונקות"!
"מה?!" קרא אבי, הוא אחז בפיו כמי שפלט דבר מה שלא במקום,
גיורא הסיט אליו את מבטו בעיניים רושפות אש, "מה קרה אבי, קשה
לך?" שאל גיורא בלגלוג, אבי לא ענה. "טוב," הוסיף גיורא, "אבי
סוחב את האלונקה כול הדרך, אף אחד לא מחליף אותו, מובן?"
"כן המפקד המ"מ!" צעקה המחלקה בתשובה.
אריה הסתכל על אבי ואבי על אריה. שניהם ידעו שגיורא לא אוהב את
אבי, אבל תמיד כשדיברו על זה באוהל אבי הפסיק אותם, הוא לא אהב
את המחשבה שגיורא לא אוהב אותו רק מכיוון שהוא אתיופי.
המ"מ צעק שוב: "וחסר לכם שלא תעמדו לי בזמנים!"
"אלונקה פתוחה!" צעק החניך תורן. "רון פתח שעון, קדימה, קדימה!
נראה לכם שיש לי את כול היום?" הוסיף גיורא בלגלוג.
האלונקה נפתחה וגיורא סימן לפרדי לעלות עליה, החבר'ה עיוו את
פניהם. פרדי היה השמן של המחלקה, הוא שקל לפחות 100 קילו,
עכשיו הם יצטרכו להרים אותו עם האלונקה ולרוץ איתה 700 מטרים
בפחות משתי דקות.
המ"מ שאג והאלונקה הונפה באוויר, חברי המחלקה שעטו קדימה, הם
ידעו היטב שאם הפעם הם לא יעמדו בזמנים הם לא יצאו השבת ולא
השבת שאחריה, ככה זה כשאתה בטירונות בפלס"ר, "רצית להיות טוב,
רצית לתת את הנשמה, אז מה אתה מתלונן," זה מה שאמרו להם כול
הזמן.
אבי נשא את האלונקה בצד ימין מאחור, הוא היה מעט נמוך יותר
ממשה שהחזיק את האלונקה בצד שמאל, כך שכול המשקל היה בצידו של
אבי, אבל אבי התעלם מכך, הוא לא היה מוכן לוותר, לא משנה כלל
מה הן הנסיבות.
כולם ידעו שאבי לוקח את כול המחלקה ואולי אפילו את כול הפלוגה
בריצות, הוא היה אצן מלידה והשיא שלו בשני קילומטרים היה 5:24,
אבל לסחוב אלונקה זה כבר סיפור אחר, לזה אתה צריך כוח שרירים
ממש רציני והמון המון כוח רצון כדי לא להישבר באמצע, שזה כנראה
מה שגיורא ניסה לעשות - לשבור אותם. הוא אמר שעד סוף החודש
יישארו אולי חצי ממה שהם התחילו.



זיעה כיסתה את פניו של אבי והוא נשם נשימות קצרות ושטוחות,
אריה התקרב אליו מאחור, "אבי," הוא לחש, אבי לא הגיב. "אבי!"
ניסה שוב אריה תוך שהוא נותן טפיחה על גבו, "גיורא לא פה," אמר
אריה, "תן לי להחליף אותך." אבי דחה את ידו של אריה מעל גבו
ואמר במרירות "עזוב," אריה ידע שזו תהיה התגובה שלו, אבי ראה
כול דבר כמבחן אמיתי ליכולת שלו, בו הוא היה חייב להוכיח את
עצמו. אפילו עכשיו, כשכמעט והתמוטט תוך שהוא סוחב את האלונקה
לא היה מוכן שיחליפו אותו, הוא רצה להוכיח לכולם ומעל הכול
לגיורא המ"מ שהוא יכול, לא פחות מכולם, אפילו יותר.
המחלקה הגיעה חזרה אל עבר גיורא, שהתעלם לחלוטין מהגעתם. נראה
שכול עניינו היה לדבר בטלפון הנייד שלו. החבר'ה עמדו עם
האלונקה באוויר מסתכלים אחד על השני, אבי משתעל ורועד כולו,
כמעט שהפיל את האלונקה. מישהו מקדימה התחיל להנמיך את האלונקה,
ואז גיורא הסתובב.
"מי אמר לכם להוריד את האלונקה!?" הוא צרח. "רון, מה הזמן?"
רון הסתכל בשעון תוך שהוא מעביר את ידו על פניו להסיט את הזיעה
מעיניו. "רון! מה הזמן?" צרח שוב גיורא, "דקה וחמישים ושבע
שניות" השיב רון. גיורא פסע בצד המחלקה סוקר אותם במבטו, "יש
לכם מזל," הוא אמר, "כמעט והצלחתם ממש לעצבן אותי. עכשיו שיהיה
ברור, כול פעם שלא תעמדו בזמן שאני או המ"כ שלכם ניתן לכם, אתם
תמשיכו ותמשיכו בדיוק כמו היום. ואם נדמה למישהו שהוא יכול לא
לעמוד לי בזמנים אני אעיף אותו מכאן על טיל." גיורא הסתכל לעבר
אבי וחייך חיוך מאוס, "זה מובן?" הוא שאג. "כן המפקד המ"מ!"
הגיעה התשובה. "יפה, אולג הם שלך," אמר גיורא והלך לכיוון
מגורי הסגל.
אולג היה אחד המ"כים, הכיתה שלו אומרת שהוא דווקא די בסדר,
משום מה היום הוא ממש התעצבן ואז קרא לגיורא שיכניס בנו קצת
"רוח לחימה."
"אלונקה הורד" קרא אולג, האלונקה הונחה מייד על הרצפה ונושאיה
נשמו בהקלה.
אולג הסתכל על אבי, "אבי, לך למרפאה," הוא סינן. אבי הלך בחוסר
רצון ניכר, ברור היה שהוא חושב שאין בכך צורך אבל לא היה טעם
להתווכח עם המ"כ.
אולג סקר את המחלקה, הוא חיכך את סנטרו בידו ואמר: "תתחילו
לארגן את הציוד מהמסע, אני הולך לקרוא לרס"פ שיזכה אתכם, כדאי
מאוד שהכול יהיה מאורגן עד שהוא יגיע, אם אתם רוצים לישון
היום."
החבר'ה התחילו להוריד את האפודים, חליפות הסערה והפק"לים ולסדר
אותם בערמות, התחמושת נאספה בארגזי התחמושת והמחסניות המיותרות
ששימשו למסע סודרו בארגז עץ.
אף אחד לא רצה להתעכב בסידור נוסף של הציוד ובטח שלא להרגיז את
הרס"פ, שפירושו של דבר היה לוותר על אחד משני הדברים החשובים
ביותר בעולם כרגע - מקלחת ושינה.
כעבור שבע דקות כול הציוד היה מסודר בערימות באופן מופתי וחברי
המחלקה הסתדרו ב-ח' בסמוך לציוד. לאחר מס' שניות הרס"פ הגיע.



חזי היה בחור תימני נמוך, חביב על פי רוב, חברי הפלוגה היו
טענו לעיתים שהוא איש הסגל השפוי היחידי, אבל כשהדבר הגיע לידי
סדר וניקיון לא היה קפדן ממנו בגדוד כולו. חזי הגיע כששתי ידיו
תחובות בחלקו הקדמי של מכנסי ה-ב' שלו, כמובן שהייתה לו חגורת
פז"ם לבנה, ממש כמו של המשטרה הצבאית, כזאת שלחיילים אסור
לחגור על פי חוקי הצבא. הוא בחן את המחלקה בלי אומר דבר, אחר
הסתובב סביב ערימות הציוד שהיו מונחות על הקרקע לרגליהם של
חיילי המחלקה. "אתם בטח לא חושבים שככה אתם תכניסו את הציוד
לרספי"ה שלי," הוא אמר בטון בטוח.
איש לא פצה את פיו, מלבד העובדה שלאיש לא היה כוח כלל להתווכח,
גם לא היה בכך טעם, שכן בסופו של דבר המפקד תמיד צדק, וזה כלל
גם את הרס"פ, במיוחד את הרס"פ!
חזי עבר מערמות הציוד המונחות על הרצפה וחזר להתבונן בחברי
המחלקה שהיו עדיין מסודרים ב-ח'.
"אתם בטח לא חשבתי שאתן למישהו להכניס את הציוד לרספי"ה כשהוא
מלא בוץ," אמר חזי בהדגשה, "ואתם בטח לא חשבתם שתשאירו את
הציוד בחוץ הלילה, אז מה לעזאזל חשבתם כששמתם בערימה ציוד מלא
בבוץ? שאני אנקה אותו?!" עכשיו הרס"פ ממש צעק. דממה שררה, איש
לא ראה את חזי כ"כ עצבני כבר זמן רב וזה בהחלט לא היה סימן
טוב.
אבי הגיע מאחור. "הקשב הרס"פ"! חזי הסתובב לעבר אבי, סוקר את
מראהו בגועל מסוים, אבי אכן נראה זוועה. "אבי, נכון?" שאל
הרס"פ. "כן הרס"פ!," ענה אבי. "כן אבי, למה אתה לא מחכה כמו
כולם ב-ח'?"
"המפקד של כיתה שתיים הורה לי ללכת לראות רופא," ענה אבי.
חזי סימן לאבי להיכנס ל-ח', אבי הצטרף לשאר החבר'ה, כולם היו
נראים זוועה ועניין אותם רק דבר אחד, הם רצו לישון והמחשבה
שבעוד ארבע שעות הם צריכים לקום למסדר בוקר בהחלט לא תרמה
לעניין.
חזי הצמיד את כפות ידיו ופיסק את אצבעותיו כמי שמתכונן לתת
נאום, החבר'ה החליפו מבטים כואבים.
לאחר שנייה או שתיים נראה היה שחזר בו. הרס"פ הכריז: "חמש דקות
אני חוזר ואני רואה את כול הציוד מסודר ממש כמו עכשיו אבל
מבריק יותר ממה שהיה כשהיה חדש, זה מובן?"  
"כן הרס"פ!" נשמעה תשובה קלושה. חזי פנה לעבר הרספי"ה.
מישהו צעק: "יאללה בואו נתקתק עניינים ונלך לישון," ממש לא היה
בזה צורך, מכיוון שזה בדיוק מה שהם התכוונו לעשות.
לאחר שש דקות בערך חזר חזי בקול חרישי, נראה כי הוא היה מרוצה,
מכיוון שלא אמר דבר חוץ מ: "תוך שלוש דקות כול הציוד בתוך
הרספי"ה, מסודר!"
בשתי דקות כבר היה כול הציוד בערימות מסודרות בתוך הרספי"ה
ולחזי נותר רק לשחרר אותם.
"מחר השכמה ברבע לחמש, אחריות של חניך תורן כמובן, אל תחשבו
שבגלל שאתם אחרי מסע יש לכם זכויות מיוחדות, טירונים אחרי מסע
הם טירונים לכול דבר וזה כולל מקלחת לכולם, אני מחייב, אין פה
אחד שהולך לישון בלי מקלחת, גם אם זה ייקח לו שעתיים עד שיגיע
תורו."
"חנת"ר, שחרר אותי!" קרא חזי. רון עבר לקצה ה-ח', "לשחרור
הרס"פ הקשב!" חזי פנה לעבר מגורי הסגל.
אריה פנה לעבר אבי, "אתה בסדר?" הוא שאל בטון מודאג. "כן, אני
אחלה," השיב אבי, "אני רק מת לישון, כמו כולם ונראה לי שיש לי
שברי מאמץ אבל אני לא מכוון לעשות מזה עניין, לפחות לא
בינתיים, אתה יודע שגיורא ינסה למצוא תירוץ כדי להעיף אותי
ואני לא מתכוון לעזור לו."
אריה הנהן בהבנה, "נראה לי שכדאי שנזדרז להתקלח אחרת נצטרך
לחכות בתור עד הבוקר," אמר אריה בהצביעו על התור שהחל משתרך
מהמקלחות לכיוון האוהלים.



3
לורה התעוררה, הכול היה חשוך סביבה, היא יכלה רק להבחין באימה
ישנה על הכיסא שליד מיטתה. היא החלה לשחזר בראשה את כול
המאורעות האחרונים. אוי איזה יום עבר עליי, והסיום שלו בכלל
משהו חבל על הזמן... ואז היא נזכרה בבני הדודים. אני מלאה
ברחמים עצמיים, חשבה לעצמה, יש אנשים שצריכים את הרחמים האלה
באמת. היא רצתה לקום וללכת לראות מה שלום בני הדודים ואימם,
אבל ידעה שאם היא תקום קרוב לודאי שאימה תתעורר ולא תיתן לה
לקום מהמיטה וגם אם לא, היא נורא תדאג אם תתעורר מאוחר יותר
ותמצא את מיטתה ריקה. לורה חזרה לישון, לא לפני שכיסתה את אימה
בשמיכה שהייתה על מיטה סמוכה.
לורה התעוררה בבוקר, היה זה יום שישי, היא התכוונה לקום מהמיטה
בדיוק כשעבר במקום אח צעיר. "לאן את קמה"? הוא שאל בפליאה.
"אה... אני כבר מרגישה טוב."
"לא, לא גברתי הצעירה, המדדים שלך מראים אחרת, יש לך לחץ דם
נמוך מאוד ודופק גבוה, ככול הנראה תצטרכי לבלות פה את השבת."
"מה?!" קראה לורה, "אני לא יכולה! קבענו לצאת היום בערב כול
החבר'ה לרקוד. אתה לא יכול לעשות לי את זה."
"אני?" קרא האח בפליאה, "אני לא מחזיק אותך כאן, אבל את חולה
ובית החולים רוצה בטובתך ובעיקר בבריאותך ולא ישחררו אותך עד
שלא יהיו בטוחים כי בריאותך תקינה, חוץ מזה איך היית מרגישה אם
היית מתעלפת באמצע מסיבה?"
לורה הבינה את הנקודה. "טוב, אתה אולי צודק," אמרה ברפיון
והניחה את ראשה על הכרית. האח חייך חיוך של מה בכך והמשיך לעבר
החדר הסמוך. עכשיו לורה הייתה ממש מתוסכלת, מילא כול זה, חשבה
לעצמה אבל דווקא ביום שישי בערב יש מסיבות ממש טובות וכול
החבר'ה יהיו שם.
"טוב, אולי לפחות יצא לי לבקר את דודה אסתר ולעודד את
האחיינים," חשבה לורה לעצמה ועצם המחשבה על עזרה לאנשים אחרים
גרמה לה להרגשה ממש טובה, היא אהבה את זה.



בצהריים התעוררה לורה מרוב רעש, היא פקחה את עיניה באיטיות,
"כנראה שההשפעה של התרופות מאתמול טרם פגה," חשבה לעצמה בעוד
היא מנסה להבין מה מתרחש סביבה מעבר לטשטוש שאפף אותה. החדר
היה מלא רופאים ואחיות, לורה נבהלה קצת. "מה מצבי עד כדי כך
גרוע"? קראה לעבר אחת האחיות שהייתה קרובה למיטתה. "מה"? ענתה
האחות, "או לא, כול יום שישי בשעה אחת הרופאים האחראיים של
אותה משמרת וכול האחיות מתאספים ועוברים על כול החולים כדי
לראות מה מצבם ולהעביר את האחריות למשמרת של שבת, אין לזה שום
קשר למצב הבריאותי."
לורה נרגעה, היא הניחה את ראשה חזרה על הכרית ועצמה את עיניה,
לאחר מספר שניות פקחה אותן שוב, הכול היה שוב שקט מסביב. ואז
בדיוק אימא שלה נכנסה לחדר, "לורה, מה שלומך?" היא שאלה. "אני
די בסדר," אמרה לורה, "רק רואה קצת מטושטש."
"כן, זה כנראה בגלל התרופה נגד כאבי הראש שנתנו לך אתמול,"
אמרה אימה. "עכשיו חזרתי מדודה אסתר,"  לורה נזכרה לפתע. "אה,
מה שלומה?" לורה חשה מבולבלת היא לגמרי שכחה את כול העניין עם
בני הדודים, "רציתי ללכת לראות מה שלומם," אמרה ברפיון.
"מצבה של אסתר יותר טוב, כנראה שהיא יצאה מכלל סכנה וייתכן
שתשוב להכרה עוד היום, כאשר ההרדמה מהניתוח האחרון תפוג,"
השיבה אימה.
"מסכנים הילדים," אמרה לורה. אימה הנהנה, "קניתי להם כמה דברים
נחמדים שלא יהיה להם משעמם בשבת."
"למה אין להם טלוויזיה בחדר של אסתר?" שאלה לורה. "דווקא יש,
למרות שלא ראיתי אותם מדליקים אותה," ענתה אימה, "אני די מבינה
אותם, במצב של אימא שלהם אני לא יודעת איך אפשר לשכוח או
להתעלם, חוץ מזה בשבת הם בטח לא יצפו בטלוויזיה מפני שהם דתיים
והם לא מדליקים אור בשבת וגם לא טלוויזיה."
"אוי, נכון," לורה נזכרה פתאום באמיתי הקטן חבוש כיפה גדולה
לראשו. מסכנים, "בטח נורא משעמם להם בשבתות, הם אפילו לא
יכולים לצאת, לנסוע לים, למסיבות או לשום דבר אחר, ממש
מייבש."
"אני לא כול כך בטוחה," אמרה אימה, "את יודעת, לכול אחד יש את
התרבות שלו ואני מאמינה שיש להם במה למלא את הזמן שלהם, אסתר
פעם ספרה לי שבשבת הם אוכלים את כול הארוחות יחד והולכים לבית
הכנסת שלוש פעמים, נראה לי שכבר ככה לא נשאר להם זמן כול כך."
"אימא, בואי נלך לראות מה שלום אסתר," אמרה לורה. אימא של לורה
הסתכלה עליה במבט מהסס, "לפני כמה דקות אמרת שאת מטושטשת, אני
לא בטוחה שכדאי שתקומי מהמיטה, אני אשאל את אחת האחיות מה כדאי
לעשות."
אימא של לורה קמה וצעדה לעבר המסדרון, היא חזרה לאחר כמה
שניות, "לורה, זה בסדר, היא אמרה שאם את מרגישה שאת יכו..."
לורה כבר עמדה על רגליה מוכנה, "טוב אני מבינה ששמעת כבר מה
שהאחות אמרה," אמרה אימה כשהבעת פליאה על פניה.
לורה ואימה התקדמו לעבר טיפול נמרץ, לורה הרגישה מוזר להסתובב
עם פיג'מה של בית חולים כאילו שאלה הבגדים שלה, היא בדרך כלל
דאגה להראות היטב בסביבת אנשים זרים. הן הגיעו למחלקת טיפול
נמרץ, לורה נגשה במהירות לעבר חלון הקבלה ושאלה את הפקידה היכן
נמצאת אסתר ופתאום שמה לב כי איננה יודעת מה שם משפחתם של
הדודים. "אימא, היא שאלה מה המשפחה של דודה אסתר." "לייבוביץ'"
ענתה אימה במהירות, לורה פנתה אל הפקידה בחלון, הפקידה כבר
החזיקה את התיק בידה ואמרה "כן, היא בחדר 219 זה במעבר השלישי
משמאל."
"לורה, מה את כול כך ממהרת ," קראה אימה, לורה האטה את צעדיה,
"אני מקווה שיכניסו אותנו, את יודעת, יש שעות ביקור קבועות
וחוץ מזה לאנשים שמצבם לא כול כך טוב לא נותנים לבקר מלבד לבני
המשפחה."
נראה היה שלורה לא שומעת, היא המשיכה ללכת במהירות ואימה
הצטרכה להתאמץ כדי להשיגה. "אימא, זה לא משנה," היא אמרה תוך
כדי הליכה, "העיקר שנראה מה שלום בני הדודים ונשמח אותם קצת,
תחשבי איך הם מרגישים, בטח נורא קשה להם."
אימה של לורה בהחלט הייתה מופתעת, היא ידעה תמיד שללורה יש לב
טוב והיא אוהבת לעזור, אבל את הדודים האלה היא כלל לא מכירה,
אבל היא לא אמרה דבר. הן הגיעו לדלת המחלקה, הדלת הייתה נעולה
מבפנים, לורה ניסתה להסתכל דרך חלון הזכוכית העגול שהיה קבוע
במרכז הדלת אבל לא הצליחה לראות דבר, הכול היה שקט וחשוך בתוך
המחלקה, אך לורה לא ויתרה, היא הקישה בעדינות על הדלת וחיכתה,
מאזינה אם מישהו שמע את נקישתה. לפתע שמעה רשרוש של מפתחות,
היא הביטה דרך חלון הזכוכית וראתה את המנקה מוציאה מפתחות
מכיסה ופותחת את הדלת, לורה חייכה לעבר אימה.
המנקה פתחה את הדלת, נראה היה שהיא לא ציפתה לגלות שמישהו נמצא
מצידה השני של הדלת, לורה אמרה: "שלום, אנחנו צריכות את אסתר,
אה, חדר 219," נזכרה לורה. היא שיערה שהמנקה לא מכירה את שמות
המאושפזים במחלקה. "אני מצטערת," אמרה המנקה, "אבל לא אוכל לתת
לכם להיכנס." "מה?!" קראה לורה בתדהמה, "למה לא?" המנקה הביטה
לעבר לורה במבט של "ילדה, את חושבת שיש לי זמן לשטויות שלך?"
ואמרה: "דבר ראשון, הכניסה בכלל לא מכאן זאת דלת אחורית ואף
אחד לא אמור לעבור כאן מלבדי ומלבד אנשי האחזקה וחוץ מזה,
עכשיו אין בכלל שעות ביקור, שעות הביקור הן משתיים עשרה עד
שתיים וגם אז רק למשפחה קרובה,"
"אנחנו משפחה קרובה"! התפרצה לורה, אימא של לורה שלחה לעברה
מבט. לורה הבינה שכנראה היא קצת נסערת ומדברת בהתרגשות יתר.
"בבקשה," אמרה לורה שהיא מצמידה את שתי כפות ידיה לפני גופה,
"תני לנו להיכנס אנחנו רק רוצים לבקר את הבנים שלה."
המנקה הסתכלה בעיניה של לורה בהססנות ואמרה: "נראה לי שאני
יודעת עכשיו למי אתן מתכוונות, זאת האישה מהפיגוע בשטחים, עם
הילדים החמודים עם הכיפות, מסכנים..."
"כן, כן," קראה לורה, "תתני לנו להיכנס?"
המנקה יצאה מפתח הדלתות והחזיקה את הדלת פתוחה, "רק אל תגידו
שאני הכנסתי אתכם." לורה כבר הייתה בתוך המסדרון האפל, "תודה"
היא לחשה. אימה של לורה הנהנה בראשה, הדלת נסגרה מאחוריהן.
בהמשך המסדרון מצד ימין הייתה תאורה קלושה, לורה הצביעה לעברה
ואימה הנהנה, הם התקדמו לעבר האור. היה זה דלפק הקבלה, לורה
ראתה אחות יושבת ליד המחשב ומדברת בטלפון, מלבדה לא נראה איש.
האחות לא שמה לב אליהם, "שלום!" קראה לורה, האחות נבהלה ושמטה
את שפופרת הטלפון מידה, "אוי הבהלת אותי," היא אמרה כשידיה
מונפות בצידי ראשה, "יום מטורף," הוסיפה.
"מה אתן צריכות?" שאלה לפתע, היה נראה כאילו נהנתה מבואם ושכחה
לרגע כי לא באו הנה על מנת לארח לה חברה. לורה ענתה מייד:
"באנו לבקר את אסתר מ 219, או בכול מקרה את הבנים שלה,"
"אה המסכנה מהפיגוע," אמרה האחות. "תראו," היא הוסיפה, "אני לא
יכולה לתת לכם להיכנס, כפי שאתן רואות יש הפסקת חשמל ותקלה
בגנראטור, כרגע רק המערכות החיוניות של החולים עובדות, מנסים
לתקן את זה אבל זה ייקח זמן, אם אתן רוצות שבו פה על הספסל
ואני אכנס לשאול את הילדים אם הם רוצים לראות אתכם, בכול מקרה
אתן לא תכנסו, הם יבואו לכאן."
האחות נעמדה ממתינה, לורה הסתכלה על אימה. "אה כן, בבקשה,
תקראי להם," אמרה לבסוף.
האחות לקחה פנס ממגרה בדלפק והתקדמה במורד המסדרון.
בכול חדר הייתה אחות שתפקידה היה לוודא שהחולים בסדר, מכיוון
שמערכת החירום לא עבדה. בגלל החשכה לא היה ניתן לראות את מספר
החדר שהיה קבוע מעל הדלת. כשנכנסה האחות מהקבלה לחדר, מייד
התקדמה לעברה האחות שהייתה אחראית על החדר, "באת להחליף אותי?"
היא שאלה בהתרגשות מהולה בתקווה, "לא, אני צריכה למצוא את
הילדים של אסתר," ענתה האחות מהקבלה, "אני חייבת לשירותים,"
אמרה האחות האחראית על החדר, "טוב, תשמעי, אמרה אחות הקבלה,
אני אמצא אותם ואחזור להחליף אותך, אוקיי?,"
"רק תעשי את זה מהר," השיבה האחות האחראית על החדר. "אסתר בחדר
הבא," היא הוסיפה וסימנה באצבעה לעבר החדר הסמוך. האחות מהקבלה
יצאה מהחדר ונכנסה לחדר אחריו, האחות האחראית על החדר ישבה על
כסא ליד אחד החולים והרימה את ראשה כשהאחות מהקבלה נכנסה,
"היי," היא לחשה. האחות מהקבלה חייכה חיוך כמעט בלתי נראה,
"איפה אסתר?" לחשה גם היא, האחות האחראית על החדר סמנה בראשה
לעבר המיטה הסמוכה שהייתה מוסתרת חלקית בוילון, "לייבוביץ',"
קראה בשקט, הוילון הוסט מעט ודוד יצא, "יש פה שתי נשים שרוצות
לראות אתכם, דודות או משהו," היא הוסיפה, דוד הנהן בראשו
בהבנה. "דרור, קח את אמיתי ולכו אל זיוה ולורה, אני אשאר פה עם
אימא, בטח לא נותנים להן להיכנס."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש לי קיי 400
ואני לא פוחד
להשתמש בו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/5/07 12:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבנר יונה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה