גלי היתה ילדה של שמש. תמיד ילדה של שמש
אהבה את השמש כל כך.
בקיץ היתה פשוט פורחת, נהנית מכל רגע, משתוללת בחוץ באוויר
הפתוח.
לא תמיד הבנתי את התאווה הזאת שלה לאור וחום, לא ממש ידעתי איך
להסתכל על זה, את האמת - קצת פחדתי ממנה כשהיתה נכנסת הביתה
ומנסה למשוך אותי לטיולים האלה שלה בחוץ,  כולה מחייכת
ונרגשת.
מידי פעם, כשהיתה חוזרת מהטיולים האלה שלה בשמש, היתה נשכבת
במיטה ומספרת לי סיפורים על פרפרים הנושקים לפרחי בר קטנטנים
שהעיזו להרים ראשם בנוף העירוני שלנו.
היתה מספרת לי על צורות שראתה בעננים, על נווה ירוק באמצע
אוטוסטרדה סואנת,
סיפרה לי על אהבה.
אחרי שהייתה מסיימת לספר לי על היום שלה היתה מתהפכת עם הגב
לקיר ושוקעת בשינה עמוקה וחמימה, כאילו שוכחת שאני שם יושב
לידה ומקשיב, אפילו לא זוכרת לרגע שאולי אני רוצה להצטרף אליה
למיטה החמה והרכה.
אבל לא נעלבתי, ידעתי שכזאת היא, אהבתי אותה ולא רציתי לשנות
בה אפילו דבר אחד.

פעם היה חורף, אפור בחוץ וגשם שלא הפסיק לרדת.
ראיתי אותה כבה לאט לאט, כמו דועכת עמוק בתוכה, האור בעיניים
שלה פשוט נעלם.
ידעתי שבלי שמש היא תתרסק, בלי שמש אני אאבד אותה מהר מאוד.
אז קניתי כרטיסי טיסה לאוסטרליה, כשאצלנו גשום שם שיא הקיץ,
חשבתי שזה רעיון נפלא.
גלי קפצה משמחה, נישקה אותי בכל הצורות האפשריות, חייכה שעות
בלי להפסיק, חזרה לחיים.
כשהגענו לסידני וגלי ראתה את הצהוב בעיניים היא הרימה את
הידיים שלה מעלה, כמו נושמת את השמש עמוק לתוכה, מאושרת. אנשים
ברחוב הביטו בה נדהמים, הם לא רגילים לראות כאלה דברים שם
ביבשת הדרומית בעולם, הם לא ראו מעולם אישה נושמת שמש.
נרשמנו בבית המלון כשכולי ציפייה להלך עם גלי בארץ החדשה,
לראות ביחד מראות נפלאים ומקומות חדשים.
אבל גלי אפילו לא חיכתה שנפרוק את המזוודות, היא ברחה לה החוצה
אל השמש ועזבה אותי לבדי בעיר זרה וענקית, לבדי.
אני אפילו לא יודע לאן היא הלכה, אבל כשחזרה כבר היה ערב והיא
לא הפסיקה לבכות.
"זאת לא השמש שלי, זאת לא השמש שלי" מלמלה בין הדמעות ללא
הפסקה.
למחרת חזרנו לארצנו הקטנטונת והחורפית.
ובזאת הסתיימו ניסיונותיי להביא לגלי שמש של זרים.

בכל שנה, כשנגמר החורף ונעלמו העננים, גלי היתה פותחת את כל
החלונות,
מניחה במערכת דיסק של איזה זמר שאני לא מכיר ומנקה בטירוף את
הבית.
היא אמרה שהיא חייבת לנקות את החורף החוצה מהבית אחרת הקיץ לא
יכנס בדלת.
היתה מוציאה הכל מהארונות, מאווררת שמיכות ומצעים, שוטפת את כל
הכלים בבית ואת כל הקירות רוחצת בסבון בריח יסמין.
העדפתי לא להיות שם כשהיתה עושה את זה, העדפתי להתרחק ממנה כדי
שלא אפריע לה וכדי שלא ארגיש אידיוט, היא הרי לא ראתה אף אחד
ולא שמעה דבר כשהיתה מנקה בסוף החורף, רק שרה בקולי קלות עם
המוזיקה.
כשהייתי חוזר הביתה הייתי מוצא אותה נרגשת וסמוקה, כאילו עברה
עליה חוויה מדהימה שלעולם לא אוכל להבין, משהו שבינה לבין
השמש.

בשנות בצורת גלי היתה האישה הכי שמחה בעולם. הרי אם אין גשם
ואין עננים יש שמש גם בחורף.
היתה מטיילת לה עם מעיל ענק שקנתה באחד מטיוליה המשונים, שרה
לעצמה שירי אהבה ואושר,
מחייכת כל הזמן.
כל המדינה היתה מתפללת לגשם שיבוא וישקה את השדות ויעלה את
מפלס הכינרת,
רק גלי היתה מרוצה מהסידור של חורף אביבי ונטול גשמים וקור.
ואיך יכולתי לומר לה שבלי גשם כולנו נמות?

ואז הגיעה שנה אחת בה החורף היה קשה מאוד.
גשם ירד ללא הפסקה, שלג כבד ירד בחרמון והמדינה כולה היתה
סגורה בבתים.
גלי הפכה חיוורת יותר מיום ליום, לא דיברה או חייכה.
מידי פעם היתה לוקחת את המכונית ונוסעת לחפש שמש,
פעם לים המלח שם אומרים שהשמש לא מפסיקה לזרוח, פעם לאילת שם
אמור להיות תמיד חם.
יום אחד גלי התניעה את המכונית בבוקר ואמרה שהיא שמעה על ישוב
בערבה שם תמיד יש אור ותמיד אפשר לטייל בשמש הזורחת ולרקוד בין
קרניים צוחקות של אור.
היא נסעה.
ימים עברו וגלי לא חזרה. לא ידעתי לאן בדיוק נסעה, חיפשתי אותה
בכל קיבוץ ומושב בערבה, בכל אוהל בדואי ובכל הר וגבעה שיש
באזור.
אבל גלי פשוט נעלמה.
שנים עברו מאז וגלי לא חזרה. אני לא יודע איפה לחפש אותה, איפה
לבדוק.

עכשיו אפריל והשמש הביישנית של הסתיו הישראלי מטיילת לה מעל
לראש שלי.
אני בבית, מנער שמיכות בחצר,
אולי גלי תרגיש שניקיתי את החורף מהבית ותחזור.