יום אחד, כאשר ניגשתי כהרגלי אל שולחן הכתיבה בניסיון היומי
לכתוב, גיליתי שעל הדף שהנחתי על השולחן יום קודם לכן כבר היו
כתובות מספר שורות, התחלה של סיפור.
זה היה גילוי מפתיע, מכיוון שיום יום במשך השנתיים האחרונות
התרגלתי לערוך מעין טקס יומי של כתיבה.
בדרך כלל הטקס התנהל כך:
אני ניגשת אל השולחן בשעות אחר הצהרים, אוחזת ביד ימין את
העיפרון וביד שמאל את הדף. את שניהם תמיד הנחתי על השולחן יום
קודם לכן בסיום הניסיון היומי לכתוב.
אני מניחה את הדף על השולחן ומשרבטת עליו מילים חסרות פשר
בתקווה שבסופו של דבר אקבל השראה ואתחיל לכתוב.
בדרך כלל ה"טקס" הזה לא היה יותר מבזבוז מוחלט של כחצי שעה
ושני דפים, חוץ מאשר הפעם ההיא בה חשבתי שהצלחתי לכתוב סיפור.

בסופו של דבר הסתבר שהיה זה פשוט אוסף של הרבה מילים שכל קשר
ביניהן לבין המושג "סיפור" מקרי בהחלט.
לכן כה הופתעתי באותו יום בו מצאתי את הדף עם התחלה של סיפור
כתובה עליו.
אך כאשר התקרבתי אל השולחן הופתעתי עוד יותר:
העיפרון שלי היה זה שכתב את ההתחלה של הסיפור והוא המשיך לכתוב
את הסיפור גם כאשר הסתכלתי עליו.
כל כך הופתעתי, בעיקר כי כבר הזהרתי את העיפרון החצוף הזה שלא
יכתוב סיפורים כאשר אני לא אוחזת בו.
זאת כבר הייתה הפעם השלישית שהוא המרה את פי!
המשכתי להתקרב אליו בשקט בשקט...
וכאשר הייתי בטוחה שהוא לא שם לב תפסתי אותו בשתי ידיי וסגרתי
אותן חזק כדי שלא יברח.
"חצוף שכמוך! אתה לא מסוגל שלא לכתוב? למה אינך מסוגל פשוט
להיות שקט ודומם כמו כל עיפרון רגיל?"
העיפרון הביט בי בשתיקה ונראה כמי שחושב מחשבות עמוקות על הצבע
של הכנף השמאלית של הציפור שעמדה באותו הזמן מחוץ לחלון.
הואהגניב מבט משתוקק לעבר הדף ואחר אמר: "הדף היה עצוב כי הוא
היה בטוח שגורלו יהיה כגורלם של שאר הדפים שאת כותבת עליהם -
בתוך הפח, מקומט, כאשר כתובות עליו מילים חסרות פשר. הוא התחנן
שאכתוב עליו סיפור ראוי אחד לפני שיגיע זמנו... ואני חייב
לכתוב. מוחי כמעט מתפוצץ מרוב רעיונות לסיפורים. אני רוצה
לכתוב. זהו ייעודי."
התחלתי לקרוא את הסיפור הלא גמור שכתב העיפרון על הדף.
זה היה ממש מוצלח...
יותר מדי מוצלח.
לא יכולתי למנוע יותר מהעיפרון המוכשר הזה מלכתוב.
אז שחררתי אותו.

ומאז אותו יום העיפרון פשוט לא מפסיק לכתוב.
הוא כבר פרסם מספר ספרים: "החוד שלי שבור", "אמא, תחדדי אותי",
וקובץ הסיפורים לילדים "המחק ואני".
ואני ממשיכה בשלי...
כל יום בשעות אחר הצהרים מתיישבת ליד השולחן ומנסה לכתוב.
ואני תוהה, מתי גם אני אוכל לכתוב כמו העיפרון שלי...?