שיחקנו פוקר. כל הערב שיחקנו פוקר. האחיות שלה לא הפסיקו לשחק
בבובות בסלון, רעש של שיחות מהמסדרון, כלבה נובחת וסלולריים
טורדניים. ואנחנו, אנחנו משחקים פוקר. עד הבוקר שלמחרת ומעבר
לו. בלי עצירות פיפי, בלי הפוגות. גם לטלפונים לא ענינו.

על כל דבר יכולנו לדבר בזמן ששיחקנו פוקר. היא היתה מספרת לי
שאין דבר טוב כמו מנוחת צהריים. שזיהוי מקצבי הבאס בשירים זה
כמו תחושת טעם הקיווי בשייק פירות מגוון שקנתה בתל אביב. זה
נושא שיש הרבה מה להגיד עליו.
שפעם שהיתה בניו-יורק ישבה בסנטרל פארק עם ספר בעברית ולא באמת
קראה אותו אלא רק חשבה כמה אפשר לכתוב על הרגע הזה של מילים
נדירות בעברית משתלבות בנוף הניו-יורקי. מזל שהיו לה משקפי שמש
שחורים, אחרת היו רואים את העיניים שלה ומבינים שהיא לא באמת
קוראת.
עיניים ירוקות-חומות. כאלו שפשוט כיף שאי אפשר להחליט מה הצבע
המדוייק שלהן.
יכולתי לשאול אותה מה היא חושבת על הבגרות בתנ"ך. על מדיניות
החיסולים. על אהבה. והיא היתה עונה לי בלי פחד מקלישאות או
מלחזור על עצמה, ואני הייתי יודע מה היא תגיד ועדיין נהנה מזה,
כמו סרט נעורים אמריקאי.
שיחקנו פוקר - וכשאנחנו משחקים פוקר, העולם כולו יכול לשבות.
ללכת לעזאזל. שאיראן תפתח גרעין. שערב הסעודית תיקח את
המונדיאל. אנחנו נדבר. וכל הרעש שבעולם יתגמד פתאום ויכלא את
שנינו בתוך חומה של חום וקרבה. פול האוס.

בואי ונתחתן כאן ועכשיו. החודש. השבוע. עוד היום. מה עוד צריך?
רק כוס קטנה מזכוכית וכמה מילים על ירושלים.
"זה לא באמת משנה איפה מתחתנים", אמרתי והצמדתי את רגליי
לרגליה מתחת לשולחן: "אלא עם מי".

כזה חיוך דבילי היה לו על הפנים. כמו שחקן אן.בי.איי שזרק לסל
ולא פגע אפילו בקרש. איירבול קוראים לזה. הנושא עלה כששיחקנו
פוקר פעם. על השולחן היו שתי כוסות בירה ריקות. הוא חשב שאני
באמת מדברת איתו, מתעניינת בהלך העניינים, אולי אפילו שאני
שיכורה.

אני אוהב נשים עם שיער חום כהה ועור בהיר. כאלו עם אף סולד
מחודד שיודע לחייך עם הפנים. אני אוהב נשים בבגדי בלט. ובכלל -
שרוקדות. עם כתם לידה קטן על כתף ימין וגופייה שחורה צמודה
שמבליטה את קווי המתאר של החזה.
היא החזיקה חמישה קלפים וחייכה אליי בהתגרות מסתורית. רק
אלוהים יודע איזה יד יש לה כשהיא מחייכת ככה. כמו בנגינת פסנתר
משנות השישים, כמו מתוך חלום ישן...
חשבתי פעם על כל הערבים האלו שלנו. אין לנו ממש יום קבוע. יש
אפילו שבועות שאנחנו בכלל לא מתראים. זה מגביר את המתח. אבל מה
החזיק אותנו עד עכשיו? האם הלילות האלו יגמרו אי פעם?
ביום שהמטאוריט המחורבן יפול על כדור הארץ ויטיח ממימי הים
התיכון צונמי ענק שישמיד את מגרש הפוקר שלנו בפינת האוכל ליד
הסלון. רק אז. וחוץ מזה שום דבר לא יעצור אותנו.
בואי ונתחתן כאן ועכשיו. החודש. השבוע. עוד היום. מה עוד
צריך?
נהננו כששיחקנו פוקר, נהננו כשהפשטנו אחד את השנייה, נהננו
כשטסנו ביחד לרומא והסברת לי את האבסורד - שפה בין עמודי
הקוליסאום שנחשב לערש התרבות המערבית נערכו קרבות ברבריים.

אני קוראת האישה, הוא קורא כלכלה. אני שותקת והוא מחייך.
לוגמים נס-קפה עם הרבה חלב כמו של ילדים.
בהיתי בה, כל כך יפה כמו בפעם הראשונה שניצחה אותי. היו לי שני
נסיכים ושתי מלכות. גם היום הייתי מוריד. אחלה צירוף. והיא,
יפה שלי, הביאה את הסדרה של החיים. בום.
בואי ונתחתן כאן ועכשיו. החודש. השבוע. היום. מה עוד צריך?