[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדי מור
/
ים של דמעות

עברו שבועיים - היום ואני עדיין לא מעכלת.
עדיין משחזרת את הלילה הנורא בחיי.
הגעת אלי הביתה, איך שמחתי לראות אותך אתה פשוט לא מבין.
רצית ללכת להשתין, חבל! אני רציתי נשיקה, אז הבאת לי אותה.
רטובה, נעימה, חלקה, אושר גדול!
ואז שחררתי אותך לעניינך רק בשביל לחכות בקוצר רוח שתחזור ותשב
על הספה ואני עליך. ואז פתאום המבט שלך נחסם, הבנתי שמשהו קרה,
אז עלינו למעלה, התיישבת על המיטה והתחלת לבכות. חשבתי לעצמי:
"סוף סוף הוא משתחרר איתי, בדיוק שבוע אחרי שאמר שקשה לו"'
אבל לא הפסקת לבכות, במשך חצי שעה לא הפסקת ולא דיברת ואני
התחלתי להילחץ, בטח קרה משהו, משהו בבית, משהו  אצל ההורים,
משהו בלימודים, משהו... לא תיארתי לעצמי - לא תיארתי לעצמי כמה
המשהו הזה כואב.
הסתכלתי לי בעיניים ואמרת את משפט הפרידה .
בטח ראית, באותו רגע חדלתי להיות אני - הפכתי לגוש קרח - חסר
לב, חסר רגש, חסר אמונה . ושאלתי למה? מה גורם לבן אדם להיפרד
ממישהי שבילה איתה 4 שנים? ועוד בלי הודעה מוקדמת...
והתשובה שלך הייתה התשובה הבנאלית: "זה לא את זה אני"' אבל
בויריאציה שונה: "אני לא רואה אותי מתחתן איתך"... מאיפה זה
הגיע? מאיפה הבאת את התירוץ העלוב הזה מאיפה? חשבתי שאחרי כל
כך הרבה זמן יחד אתה אמור לדעת שרמת המשכל שלי לא כזו נמוכה.
ואז התחלתי לבכות ואתה הצטרפת ושאלת אם אתה יכול לחבק. וממש
רציתי חיבוק אבל לא ידעתי אם אתה מחזיק עוד סכין ביד או לא.
ואז שאלת אם אני רוצה שתישאר לישון, והיית רציני, נו באמת
חבוב, אתה זורק אותי ורוצה לישון איתי? אז ביקשתי ממך ללכת,
בלי להבין אפילו שזו פעם אחרונה שאני רואה אותך בלי להתחנן
שתישאר בלי להסביר לך איך אני מרגישה, פשוט כי הייתי גוש קרח.
והלכת וברגע שהדלת נטרקה, הקרח נמס, ובבת אחת התחיל השיטפון
ובכיתי ולא הפסקתי יומיים שלמים.
ועכשיו, שבועיים אחרי, אתה עדיין חסר לי, ובמקום שהכאב ישכח
ככל שהזמן עובר, הוא רק גדל. ובמקום לנצל את ה"חופש" אני רק
כולאת את עצמי בבית, ובמקום ללקט טלפונים של בנים חתיכים מפה
ומשם - אני עדיין אוצרת שאני תפוסה.
ולמרות שהסכין עדיין תקועה בלב, אני עדיין מחכה לטלפון ממך,
לשמוע שאתה עדיין אוהב, ורוצה לדבר ומתגעגע .







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי יודע מדוע
ולמה לובשת
הזברה פיג'מה?






ג'ירפה מעוניינת


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/4/07 19:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדי מור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה