נעצרת בחיבור שבין תו לתו
אוחזת את החבל בשני קצותיו
מספריים והנה מוקז כל דמה
משחק מחבואים שלה עם עצמה
ונקודות החיבור כבר אינן כה קרובות
פרוצות, מוחרבות הן, כמו שדה קרבות
ולידיה לא נותרה כל מגננה
היא עומדת באמצע, חשופה, לבנה
הנשק שלה לא מושחז וחלוד
גרונה הצועק כבר יבש וצרוד
ואין לה כל דרך להוציא את הכל
נכשלת במה שהצליחה אתמול

במערת מבוכים חשוכה היא מדדה
וכאן זה בולט כמה היא לבדה
בצלילים של רוח שורקת, בוכה
היא נעטפת, מרגישה בטוחה
נזהרת בתנועותיה, שלווה ורגועה
בל תפוצץ בטעות את זו הבועה
מנסה להזכר מתי בפעם האחרונה
הרגישה שזה יגמר, הרגישה נכונה

צחנת המוות נספגת בשערה
לצעדיו של החושך מופקרת נותרה
הוא עוקב אחריה כמו הירח
הוא רץ במהירות, ממי הוא בורח?
עכשיו גם היא רצה, אין לה ברירה
זרועות העבר נשלחות לעברה
זרוע אחת את קרסוליה לופתת
היא נופלת לריצפה, נגררת, נחבטת
נאבקת כמו אש, שולחת יד שתבלום
משאירה את שריטותה בכל מקום
אבל היא לא צועקת, ההסכם בשתיקה
שגם אם דרכה מייסרת וארוכה
העתיד ישן כעת, אז השקט נשמר,
כדי שהחושך הזה לא ירשם בעבר.