אמא בייאוש, הרכבת כבר מאחרת בחצי שעה, ואין סימן שהיא עומדת
להגיע בקרוב. בן מרותק. בשבילו זאת תהיה הפעם הראשונה שהוא
נוסע ברכבת, וזאת גם הפעם הראשונה שהוא מחכה לרכבת, והכל
בשבילו זה חדש.  בקצה הרציף הוא מבחין בחבורת אנשים מתגודדים
מסביב לקבצן עיוור. הוא עוזב את אימא ומצטרף כדי לשמוע את
הקבצן מדבר.

"כשהיו לי כנפיים הייתי מלאך, חילקתי רק אושר עשיתי רק טוב.
עכשיו אני פה בפינת הרחוב מבקש שתביאו לי שקל או שניים תביאו
לי משהו לשתות."

בן מחפש בכיסיו אבל לא מוצא מטבעות.

"השמיים היו שחורים מכאב, הנחלים אדומים מדם - שלושה שרים,
אנשי מלחמה, ישבו יחדיו למשתה. כשהפצועים עדיין שכבו בשדה,
והנשרים אכלו את הגופות, הם ישבו למשתה ניצחון עם יין שבא
היישר מסיציליה, דבש וקינמון.  
היום אני זקן, חולה וצמא. יין עושה לי רק טוב - מחמם מבפנים,
מטמטם מבחוץ ופותח לי את הפה.  אבל אז הייתי מלאך לבן עם
שליחות מאלוהים, נכנסתי באמצע המשתה הגדול, נעמדתי על השולחן
ואם תביאו לי שקל או שניים, אני אמשיך לספר את הסיפור.
היום אני זקן וחולה, וראיתי כבר את הכל.  אבל אז הייתי מלאך
לבן עם שליחות מאלוהים. מלאכים רגילים לראות תינוקות מחייכים,
עננים נישאים עם הרוח, ואני לא יכולתי, לא הייתי מסוגל לשאת את
נבואת הזעם של אלוהים."

בן מרגיש את היד של אמא על הכתף. הוא פוחד שהיא תגרור אותו
הצידה, אבל היא נותנת לו להמשיך להקשיב.

"השר הראשון אחז את אוזניו, קרע את בגדיו ובכה. השר השני צחק
צחוק גדול, לגם כוס של יין וירק בפני. השר השלישי הביט בי
ברוך, והניח את ידו על כתפי. שב פה איתנו, נשב לאכול, ואז
נמשיך לדבר.
כמו שאני עכשיו, לא אכלתי יומיים, והרעב מקרקר בביטני. אבל
מלאכים לא צריכים לאכול ולשתות. הם עפים ממקום למקום, מחלקים
רק אושר, עושים רק טוב. ורק האומץ להיות שם והכח להמשיך לעמוד.
עמדתי נדהם מהמילים שיצאו לי מהפה ובנתיים הריח של היין שנשפך
בפני, הריח עולה באפי. על השולחן היו מונחים בשר של צבי וספגטי
אדום, אבטיחים, אפרסקים, עוגות גבינה, כל הטוב של מצרים וכל
אוצרות בבל. והריח של היין עולה באפי, תתנו לי רק שקל או
שניים, תביא לי משהו לשתות.
שלושה שרים ישבו למשתה. הראשון זז הצידה בשביל להקיא, השני צחק
צחוק גדול הניף את ידיו באויר, ונפל מעולף לשולחן. השלישי לקח
תפוח זהב, טבל אותו ביין וניגש אליי. ספר לי מלאך, על יום
הדין, ספר לי את דבר אלוהים. ספר איך נראים שערי השמיים והדרך
לגיהינום. ישבו פה איתנו רוזנים ודוכסים, נסיכות וגם מלכים.
ישבו איתנו ליצנים, נביאים ושוטים, אבל עוד לא היה איתנו מלאך.

ובזאת אני מסיים לדבר, עד שהכוס הזאת תתמלא. תמלאו אותה ביין
או במטבעות בשבילי זה לא משנה. אבל אל תלכו עדיין, תביטו
בעיניים  שלי, עיניים שראו כבר הכל. אל תלכו, תסתכלו על הידיים
שלי, זקנות ובלות, ידיים שעשו מעשים איומים. היום אני זקן, עני
וחולה, והיום אני כבר יודע. אז לא ידעתי מה זאת בדידות וחשבתי
שאני בודד. אז לא ידעתי מה זה פחד וחשבתי שאני מפחד. אז לא
ידעתי מה זה רעב וחשבתי שאני רעב. ויותר מכל, אז אני חשבתי שיש
משמעות - יש היגיון וסיבה לחיים."

אמא מושכת את בן בכתפו, "צריך ללכת" היא אומרת. בן מסתובב
ומגלה להפתעתו שהרכבת כבר עומדת ברציף וכולם כבר החלו לעלות.
היא לא כל-כך גדולה, הרכבת, ומפוארת כמו שהוא ציפה. הוא גורר
את רגליו, עולה לרכבת ומתיישב ליד החלון. מבעד החלון הוא רואה
שהמלאך מיכאל, עדיין יושב בקצה הרציף, מניף את ידיו באוויר
וממשיך לספר את סיפוריו. הוא לא שם לב שכולם כבר הלכו. הוא
ממשיך לספר על סוף העולם, ועל מה קורה כשאלוהים פתאום כועס.
הוא ממשיך לספר איך הוא איבד את כנפיו והגיע לפה, מבקש שיביאו
לו שקל או שניים, שיביאו לו משהו לשתות.