שוב אני מרגישה את אותו צורך לכתוב, לשפוך מילים על הנייר.
בכל פעם אני מדמיינת לעצמי שלאחר שאסיים, אתה תשב לקרוא את
זה.
אני יודעת שזה לא נכון, אני יודעת שאני הוזה. כנראה שזאת
המשאלה הסמוייה שלי שאולי תקשיב לי, תשמע את מה שיש לי להגיד.
אבל למה לך? יש לך את כל הסיבות שבעולם כדי לנמק את אי הרצון
שלך להקשיב לי.
במשך שעה ישבתי היום ונזכרתי בכל הרגעים המדהימים האלה שהיו
לנו, רגעים שלא ארצה לשכוח בחיי.
השם שלך מסתובב 24 שעות בראש לאורך כל השבוע ומיותר לציין
שהחרטה מתרוצצת כמו מטורפת עמוק עמוק בלב.
מילים מהדהדות, לנגד עיניי אני רואה את מבטיך, נדמה שאני מכירה
את כולם.
אני מדמיינת שאני מחבקת אותך, אך מהר מאוד אני מתעוררת ומבינה
שלדמיין זה כל מה שאוכל.
הקשה מכל היא העמדת הפנים שזה כלל לא מזיז לי, שההתעלמות הזאת
אחד מהשנייה היא טבעית, שמעולם לא הכרנו.
אני כל כך מרוכזת בהעמדת הפנים הזאת שכל עוד שאתה מצוי
בסביבתי, הצער לא תוקף אותי, הדמעות לא עולות במעלה הגרון.
ההשתוקקות הזאת לדעת מה עובר עליך, איך אתה מתמודד ומה עובר לך
בראש הורגת אותי מבפנים.
בכל יום שעובר אני רק משלימה עם העובדה שאיבדתי את החצי השני
שלי, וכל האשמה היא בי.
אתה כל כך קרוב, ועם זאת... כל כך רחוק.
למשמע השם שלך, הגוף שלי מצטמרר, השיערות סומרות, קר לי.
איבדתי אותך ואני מתחילה להשלים עם זה. אני לא מאמינה שאני
אומרת את זה אפילו.
ושוב עקצוצים בעיניים.
אני רק תוהה אם אי פעם תסלח לי, אם אי פעם אני אזכה לדבר איתך
שוב.
אתה מתרחק ממני כמו מאש, כמו מצרעת ואני מתחילה לחשוב שאולי
אני באמת נגועה, מצורעת, חולה. האם אין לי מרפא?
והשיר שוב מתנגן, "I'll be the love's soicide" הוא שר, דמעות
מבצבצות בזווית העין.
והנה אני בוכה, אחרי שלא בכיתי הרבה מאוד זמן.
והכל באשמתי. הייתי כל כך בטוחה בעצמי, חשבתי שהכל יסתדר,
לקחתי אותך כמובן מאליו.
כבר הספקתי להבין שלא הכל מושלם בחיים, לא הכל מושלם.
כואב לך וגם לי כואב. הרסתי את הכל, פגעתי בך. ואתה, אתה כבר
לא תסלח לי כמו בפעמים הקודמות, אפילו לא יזיז לך עד כמה אני
מצטערת.
ואני אשאר עם הצער, הידיד החדש שלי. לעיתים הוא מלטף ברכות,
לפעמים מצמרר ולפעמים קר וחודרני.
ואני אשאר עם הבדידות, החברה הכי קרובה שיש לאדם.
אני אשאר, ואבכה, ואתחרט עד סוף ימי חיי.