11 חודשים אחרי.
יום שני בשעה ארבע אני עולה על אוטובוס.
האוטובוס יוצא מהתחנה המרכזית בבאר שבע ומתחיל לנסוע בנוף
המוכר כל כך.
אני נוסעת עם אותן הבנות, אותה האווירה, עדיין לא מרגישה
קשורה, והזמן כמו עצר מלכת, פתאום זה כמו לפני כמה שנים, כשעוד
היינו נוסעות לשם פעם בשבוע או שבועיים. ומה שמוזר זה שכבר
שנתיים שאני לא שם, ואני מרגישה כאילו תכף אשוב.
האוטובס מקפץ לו על הגבעות בדרכו הצחיחה לערד. מאהלי הבדואים,
הכבישים האינסופיים, ולבסוף, כמו הזיה, צומחת לה עיר מתוך
החולות. כמו בדיחה מציצה בין החולות והסלעים.
הפתעה.
האוטובוס נוסע בכבישים ואני לא מצליחה להאמין שאת הרחובות
האלה חרשתי בטיולי ולמדתי אותם בכפות רגלי. לכל פינה בעיר יש
סיפור, איזשהו סנטימנט.
עכשיו עצוב לי להיות פה.
הפעם האחרונה שהייתי פה הייתה לפני שנה. זה היה אמצע הלילה,
בהלוויה שלך.
עכשיו אנחנו עוצרות מונית, לבית העלמין. ממתי אנחנו עוצרות
מונית ולא טרמפ? כנראה באמת עבר עלינו משהו...
העצב ליווה אותי כמו ענן עוד כשיצאתי מרמלה לכיוון הדרום. אבל
עכשיו הענן מאפיל ככל שאנחנו קרבים.
ההתרגשות של הפגישה המחודשת עם החברות כל כך מתעמעמת מבעד לענן
הזה. ואנחנו צועדות פנימה לתוך בית העלמין. וככל שאנחנו
מתקרבות לקבר צעדי כל כך הרבה יותר כבדים.
וכולם מתקהלים סביב הקבר. ואני מבינה פתאום.
ולא הצלחתי לעצור. והבכי מתפרץ. לא מפסיק.
ומישהו זז, ואני רואה את המצבה, והשם שלך חרוט שחור על גבי אוף
ווייט, והדמעות ממאנות לעצור.
תהילים, קדיש, הכל, אני לא יכולה לענות אמן. הפה מסרב להגיד.
הם מתחילים להתפזר. מניחים אבן על הקבר, ויוצאים.
ואני בוכה ובוכה.
האשמה עוד רובצת עלי והגעגוע כל כך כבד...
אני מתיישבת על הגדר ליד הקבר, ובוכה. מבקשת את סליחתך, התסלחי
לי אהובה?
אימא שלך עומדת ליד הקבר ובוכה, מזכירה את כל הדברים המדהימים
שבך וזה רק גורם לי לבכות יותר.
לבסוף כשרוב האנשים הולכים, אני מנסה לקום גם, להניח את האבן
על המצבה, אבל אני חייבת להיות קרובה. חייבת לגעת באבן, נפלתי
על ברכי לידך, סליחה, מלכה! סליחה! התסלחי לי? תסכימי לסלוח?
אני מניחה את האבן וקמה במאמץ אדיר.
דרורי ואני הולכות יחד לשער. היא מחבקת אותי ולבסוף יוצא לי
שאני כל כך מתגעגעת. ושאני כל כך מרגישה אשמה. וממשיכה לבכות.
דרורי מנסה לנחם רגע, אבל מבינה שאין טעם.
נוסעים לבית שלך.
יהל רוצה להחליף בגדים, אנחנו מנסות להכנס לחדר שלך והוא
נעול.
וכל כך קשה לי להחזיק את הכאב.
אני יורדת למטה, והם כבר מדברים עלייך. כולם יושבים ומקשיבים.
ואני יודעת שגם אני בקרוב. ממשת בכיס את הדף המרוט. מליון
מחיקות ותוספות. הרב מדבר. ואלישבע מדברת. והם אומרים דברים כל
כך יפים מחזקים את כולם עם דברי תורה. ורק אני. הלב שלי מדבר,
לא שום דבר אחר.
אני מרגישה את הרעד מתגבר והדמעות עולות בגרון.
אלישבע מסיימת ואני יושבת ליד המיקרופון, הקול שלי כל כך
רועד:
"מלכה, אהובה.
לעולם לא אשכח איך הגעתי אלייך לבית החולים, זו הייתה הפעם
האחרונה בה ראיתי אותך. היית שם במיטה.
אותם העיניים - כל השאר כל כך אחר..."
הקול שלי כל כך רועד, וקשה לי להמשיך, אני נושמת רגע וממשיכה
בידיים רועדות.
"עמדתי בכניסה לחדר שלך ובכיתי. דמעות על לחיי, בכיתי
והצטערתי נורא שלא הייתי איתך יותר. ראית אותי וחיכית שאגיד
משהו. כשראית שאני לא מסוגלת אז גייסת את מיטב כוחותייך ולחשת
לי, ואני לעולם לא אשכח את זה, מול, את לחשת לי: "מה שלום
אבא?"
וזו מהותך, מלי, אהובה, הדאגה המתמדת לאחר, גם כשאת מתייסרת -
לחפש את האחר וטובתו.
וזה מה שהשארת אחרייך מלכה, הדברים שנקראו ועוד יקראו בשמך -
מהותם היא הנתינה והדאגה לזולת. מורשת מפוארת השארת לנו,
מלכה."
נשימה עמוקה, ודמעה גולשת על הלחי
"כל הזמן הזיכרון מעלה געגוע, והגעגוע מעלה זיכרון.
שיר שמתנגן ברדיו, ספר שאהבת, תמונה שלך באלבום, איזה זיכרון
מהאולפנא שעולה פתאום, הצחוק שלך שמצטלצל פתאום בין המון אדם
ופתאום נדמה לרגע שהעולם שותק.
מגעגוע אלייך.
מנסים כל כך למלא את החלל, אבל הוא עוד שם.
את כל כך חסרה, מלכה, כל כך חסרה..."
קמה ובורחת כל עוד נפשי בי. לבכות ולבכות. להצטער עד כלות.
ולהלקות את עצמי על האנוכיות שלי. לקבל חיבוק מחברה אהובה.
ולהיזכר באיזה משהו ממך, משהו שהוא כל כך את.
זה לא עוזר, הגעגוע נשאר.
לא משנה כמה ניזכר, כמה ננסה.
זה לא מספיק. צריך אותך פה... איתנו.
מחכים לך.