"האנשים לא מעריכים את הדברים שיש להם עד אשר הם מאבדים אותם."
אמא תמיד נהגה לומר לי. אז הייתה שוב מסתגרת בחדר, עם הבקבוק
הקבוע ביד ושותה עד כלות הנשמה.
שנאתי אותה כשהיא שתתה. באמת... תמיד חשבתי על משמעות המשפט
ההוא שעליו נהגה לחזור בכל פעם מחדש, כל פעם לפני ששילמה למוכר
בקיוסק עוד כמה שקלים על בקבוק עם נוזל משכר כלשהו. לא שאלתי
איזה, למען האמת, זה לא עניין אותי כלל.
תמיד הסתכלתי על השינוי שעברה אחרי ששתתה. לגימה אחר לגימה,
הורסת את גופה. עיניה הופכות חלולות, ידיה נרעדות ועורה
מתחוור. היא נועצת בי מבטים נטולי תוכן, לעיתים שנאה ומצווה
עליי להביא לה כוסית נוספת. אני מביאה את הכוס בחשש והיא מפילה
אותה. הכוסית נשברת ואימי היא כמו הרסיסים, תתפרק לפתע, תוך
כמה שעות לאחר שתתפכח. מי אז יאסוף את פיסות הנשמה הקטנות
שאיבדה? כמה זמן תוכל להמשיך כשבכל יום מאבדת עוד רסיס קטן
מעצמה, רסיס שטובע בים של נוזל מריר ומשכר?

היא הייתה יפה, אמא שלי. היה לה שיער קצר ומטופח, ועיניים בצבע
אפור. ראיתי תמונות שלה כשהייתה קטנה, וכמו כולם הייתי בטוחה
שאני דומה לה כמו לשתי טיפות מים. הייתי גאה להיות דומה לאמא,
לאמא היפה והיחידה שלי.
כמה חבל שכרגע השיער הקצר והמטופח, הפך ליבש וחסר חיים. היא לא
דאגה לטפל בו, רק לשקוע בעולם דמיוני שיצרה לעצמה. העיניים
האפורות שאני קיבלתי ממנה, נהיו אדומות רגע לפני שהייתה נרדמת,
ישנה שעות ארוכות רצוף ומתעוררת למשקה נוסף.

"האדם אחראי הוא עצמו על חייו. אל תגידו לי מה לעשות." היה זה
עוד משפט שכה אהבה להגיד. 'זה חיים זה?' רציתי לצעוק, אלו חיים
כשאדם תלוי במשקה כדי להרגיש טוב בבוקר, כדי להישאר שפוי, כדי
לא לפגוע באנשים הסובבים אותו? לא. היא תמיד פוגעת בי. עם כל
טיפה שהיא שותה. בכל אגורה שמוציאה על אלכוהול. בכל מילה
שעוזבת את פיה בזמן השיכרון ומשתקת אותי. מילים חדות, חסרות כל
כוונה שחודרות לראשי ומותירות בי זיכרון חקוק וכואב, עמוק בתוך
התודעה.
הייתי קטנה, אבל הבנתי הכל. אבא נהג להגיד שיהיה בסדר, הוא
השאיר אותי בגן והלך לעבודה. למספר שעות הייתי עוד ילדה. אולם
כשהייתי מגיעה לבית, נושמת לתוך הריאות את ריח הסיגריות
והכביסה המלוכלכלת מלפני חודשיים, ידעתי שזה לא יהיה בסדר
והכנתי את עצמי לפגיעה נוספת, שגופי כבר התחשל אליה במובן
מסויים.  

האדם לא שולט בעצמו, הוא תחת השפעה של סם. זה לא היה מזיז לה
אם הייתי תוקעת בעצמי סכין בו ובמקום, באמת שלא. אולי אפילו
הייתה מוצאת את המחזה למשעשע...

בהתחלה בכיתי. הייתי בוכה הרבה. בעוד השנים עברו הבנתי שלדמעות
אין טעם, בעצם, הן היו מלוחות, אז חבל היה לבזבז אותן בשביל
טעם מלוח בפה כשאת ניזונה מגרעינים וכמה פרוסות לחם ביום. היה
לנו גם חתול, הוא היה מקסים, אהבתי אותו והוא אהב אותי במובן
כלשהו. למרות שמשכתי בזנב שלו כל כך הרבה, הייתי ילדה בסך הכל.

ביקשתי מאמא אוכל, אבל היא ישנה. היא לא שמעה וסרבה להתעורר.
פחדתי שאם אעיר אותה בכוח, תוציא עליי את זעמה ויכאב לי יותר.
גם החתול ביקש אוכל, הוא ניסה, אבל זה לא עזר. הייתי מאכילה
אותו באוכל שנמצא נמוך מספיק במקרר והיה ביכולתי להגיע אליו.
הוא מת כעבור שנתיים, הרופאים אמרו שגופו הורעל. בכיתי שוב.

השיכרון הפך אותה למטורפת. היו רגעים בהם נהגה לנתק את הטלפון,
לא יכולתי להתקשר לסבתא או לאבא והם לא הצליחו להגיע אליי. כל
כך פחדתי שהיא תיקח אותי רחוק, הרי היא כבר ניסתה! אבא עצר הכל
בזמן, רגע לפני שהכל נגמר מבחינתי לתמיד. בדיוק כשנכנסתי
למונית עם נהג שכנראה היה שיכור כמוה...
הוא הוציא אותי משם בכוח, אני מודה לו על כך.

אמא לא אשמה. באמת שלא ואני מאמינה בכך! הרי זאת מחלה. מחלה
בלתי נשלטת שהשתלטה עליה. אין מה לעשות עם זה... היא חולה, הרי
איזה אדם בריא ייפול מדחיפה של ילדה בת שש?
אז היא נהגה לבקש סליחה והכינה לנו אוכל במטבח בזמן שאני ואבא
שיחקנו קלפים. הזיכרון הכי טוב שיש לי ממנה. הפעם האחרונה
שזכרתי משפחה.

היא נפלה למשכב כשהייתי בת שבע. מחלה קשה, במצב קשה. התרופות
לא עזרו, היא גם לא זכרה אותי כשבאתי לבקר אותה בבית החולים
בפעם השניה. השיגו תרופה, יקרה, מחוץ לארץ. ידעו שזה יעזור, זה
היה אמור לעזור.

זה היה מאוחר מדיי...

את ההלוויה פספסתי. לא זכיתי להיפרד ממנה. כשנודע לי שהיא אבדה
לתמיד, נשארתי המומה, אך לא בכיתי. הדמעות סירבו לצאת מעיניי
ועד כמה שלא ניסיתי, עיניי נשארו לחות ואני נשארתי עומדת,
רועדת מעט.
לא בכיתי ולא חשתי כאב. אמא לא אשמה? באמת?
אם כך איך תסבירו את העובדה, שהפחד הכי גדול של נערה בת
שש-עשרה שאמורה ליהנות מהחיים, הוא לא להיות כמו אמא שלה? לא
להכניס טיפה של אלכוהול לפה בכדי להימנע מעתיד דומה. להתרחק
מאנשים שעלולים להזכיר לי את המצב ששרר בבית לפני זמן כה רב.
לחיות עם זיכרון שגורם לי לרעוד ולפחד מדעות קודמות.
אמא לא אשמה? ואני לא רוצה להיות כמו האדם הקרוב אליי ביותר,
כביכול.

לא, מבחינתי היא איבדה את הזכות לקרבה ברגע שטיפה ראשונה של
אלכוהול נגעה בשפתיה. כעת, כשמזכירים קווי דמיון בינינו, אני
עוזבת את החדר. אני לא דומה לה. לא. אני עצמי, ולאיש אין זכות
להשוות בינינו. רואים? גם אחרי שנים, נותרתי עם חלל בלב, פחד
וכעס ששוקט עמוק בתוכי.

עדיין כועסת, תשע שנים לאחר מכן, עדיין כועסת.