טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הרבה מוזמנים, הרבה
מכובדים. נשיא המדינה ורעייתו, ראש הממשלה ורעייתו, הרמטכ"ל
ורעייתו. בכלל כל העולם ואישתו ורעייתו. כשהקהל התבקש לקום וכל
המכובדים ורעייותיהם נכנסו למתחם, הבחנתי בכל המאבטחים, שכמו
רוחות רפאים נכנסים גם הם בלי שאף אחד ישים לב. אולי זה משום
שכולם רגילים לעניין, אבל אנחנו נוטים להתעלם מהאנשים הללו
כאילו לא היו שם. כאילו הם חלק בלתי נפרד מהאדם אותו הם
מאבטחים.
התמקדתי בבחור שהיה דבוק לראש הממשלה. בגובה של מטר ותשעים,
רחב כתפיים כשכל יד היא בגודל רגל של אדם ממוצע וכל רגל בגודל
של אדם ממוצע. ראש הממשלה נראה כמו זבוב על ראשו של אורנג
אוטנג מול מאבטחו. אך רק אם מסתכלים קרוב ומנסים והתנתק ממה
שטבע עינינו רגיל אליו, ניתן להבחין בזאת.

צ' 17, זה כינויו של המאבטח של ראש הממשלה והוא חלק בלתי נפרד
ממנו. ניסיתי להפריד לרגע את צ'17 מראש הממשלה. זה ממש כמו
להתמקד בצבע הגרביים של ראש הממשלה. ראש הממשלה התיישב בכסאו
ופניו לבמה. צ' 17 נשאר לעמוד ופניו לקהל. משקפי שמש, שיער
קצוץ מתחיל להקריח. לבוש חליפה כחולה ועניבה. אוזנייה מחוברת
לו לאוזן, כמו כל ג'ימס בונד מצוי. הוא נראה דרוך, מוכן לכל
תזוזה, לכל אירוע, לכל מה שיקרה לא משנה מאיזה כיוון.
כל אחד רוצה להיות כמו צ' 17 , מין סוכן סמוי. הסתכלתי עליו
ויכלתי להבחין במסת השרירים העצומה שחליפתו מסתירה. כמו ילד
קטן התחלתי לנחש איזה דברים מגניבים יש עליו. איפה הוא מחביא
את האקדח, אם יש לו סכין קומנדו צמודה לשוק הרגל. באיזה צד של
צווארון החולצה מושתל לו המקרופון.

הטקס מתחיל, שירים, נאומים מרגשים ומסעירים. אני מסתכל בצ' 17
והוא עדיין דרוך. פיו סגור פניו מכווצות מעט. לא יכלתי לראות
את עיניו אך הרגשתי איך אישוניו סורקים כל זווית אפשרית,
לצדדים ולגובה.
הוא לא מחייך, לא מניד עפעף. כאילו הוא מוסווה במארב כשכל רגע
האויב הולך להגיע והוא מוכן לזנק עליו ממחבואו.
צ' 17 הוא מלח הארץ. לפני שהתקבל לעבודה בשב"כ, שירת ביחידה
מובחרת בצבא. במהלך שירותו ביקר בכל ארצות ערב יותר מכל
מוסלמי. ובשני אירועים שונים שניים מאחיו לנשק נהרגו. אך בטקס
לזכרם, הוא לא התמקד בשום כאב, יש לו מטרה והיא אחת והיא ברורה
לכולם. מגיעה הצפירה. כל הקהל נעמד. צ' 17 כבר מתחילת הטקס על
הרגליים. כולם מרכינים ראשים ומעלים מחשבות, אמהות מזילות
דמעה. צ' 17 עם ראשו למעלה. אני מרגיש איך הוא נקרע בין מטרתו
למחשבותיו. עכשיו זה הרגע הקריטי. כולם בשקט, כל אחד מכונס
בעצמו. אם הייתי מחבל, עכשיו הייתי מבצע את המכה שלי. וגם צ'
17 יודע זאת, לכן הוא דרוך יותר מאי פעם. הוא מצייר לעצמו כל
תרחיש תקיפה אפשרי אך תרחישי הקרב העקובים מדם שלחם בהם מנסים
להשתלט עליו. מחשבות העצב והכאב של חבריו האהובים מנסות לעלות
מליבו ולחדור למוחו. אך הוא נלחם בהם, דוחף אותן למטה ומתמקד
במטרה. הוא סורק את השטח עם אישוניו אך ראשו נשאר באותה זווית
כבר זמן רב. הצפירה נגמרה, הקהל מתיישב. האמהות עדיין בוכות,
הקהל נשאר מהורהר ומתיישב. צ' 17 עדיין עומד, ידיו צמודות
לגופו. לפתע, נשמעה קול דפיקה מצד ימין. צ' 17 מזיז במהירות את
ראשו לכיוון. רק ראשו זז, גופו נשאר אל הקהל. הוא כבר מוכן
לקפוץ על ראש הממשלה ולהגן עליו בגופו. אך זו רק אישה שהתעלפה.
הוא מחזיר את ראשו לכיוון הקהל באותה חדות שבה הסב אותו לימין.
צוות חובשים רץ לטפל בה. לרגע צ' 17 החסיר פעימה מליבו. אך
בשבילו האיום לא נפסק. הוא מנתח את המקרה, אולי זו רק פעולת
הסחה, אולי המכה תבוא בכל רגע. הוא סורק את האנשים, מנסה לנחש
מי עלול להיות מסוכן ואיך. הוא חושב מה יש בתיקו של הילד הקטן
בשורה השלישית. הוא מנסה לנחש ומעלה כל אופציה אפשרית,
מסנדוויץ עם גבינה ועד טיל נ.ט. ממש פארנויה בתשלום. אבל לצ'
17 אסור לחשוב לעומק, אסור להרהר, אסור לחלום. אסור לו להתמקד
באיש אחד, לא בכאב, לא בצחוק, לא בשירה ולא בניגון. התנתקות
מוחלטת מהמציאות, התנתקות מהנפש. מין רובוט, אין לו לב, רק מוח
שמתוכנת למשימה אחת.

הטקס נגמר, הקהל מתבקש לעמוד לשירת התקווה. כולם שרים בראש
מורם. צ' 17 לא שר. עוד מעט מסתיימת המשימה, עכשיו הוא לא
ישבר. ועכשיו גם מסוכן יותר מכל פעם, יותר מהכניסה, יותר
מהצפירה.
הטקס נגמר, ראש הממשלה יוצא החוצה ובשקט מצטרף אליו צ' 17
להליכה החוצה. אני ממשיך להתמקד ברוח הרפאים הזו.
בדיוק לפני שהם נעלמים אני מסתכל על ראש הממשלה. איך לעזאזל
ראש הממשלה מצליח לחיות כשכל הזמן דבוק לו מישהו לגב.